היקום על פי עוז

 שהייתי בצבא עשיתי ניסויי במחלקה שלי, ניסויי בפסיכולוגיה שחשף אותי ואת החיילים שלי, שהיו הניסויי עצמו, לטבעו האמיתי של האדם.  הניסויי שאני מדבר עליו קרה לפני שש שנים, ביום חמישי אחד בסוף הקיץ. אחרי שבוע שטח מתיש, כאשר כל החיילים שלי גמורים מעייפות ורק רוצים שהשבוע הזה ייגמר כבר, אני החלטתי שהגיע הזמן ללמוד.

 השעה הייתה 17:00 והטיוליות ("האוטובוסים") כבר היו בשטח וחיכו לנו שנעלה עליהם ונישן קצת בדרך חזרה לבסיס.

החיילים שלי שהיו גמורים מעייפות, נשכבו על הציוד שלהם וחיכו שהכיתה האחרונה שמתרגלת תסיים והם יוכלו לחזור לבסיס.

סיימתי את התרגיל של הכיתה האחרונה והודעתי לסמל שלי שיביא את כל המחלקה לאיפה שאני הייתי. החיילים שלי שכבר חשבו שהשבוע נגמר, לא אהבו את זה בכלל, בקושי קמו, והגיעו שפופים וחלשים אל המקום שהייתי בו. כאב לי עליהם קצת, אבל המסר שרציתי להעביר היה חייב לעבור דרך מסכת העינויים שעמדה ליפול עליהם, ולכן שיניתי את הפנים שלי לפנים כועסות ונזפתי בהם על כך שהם מרשים לשרירים שלהם לגרום להם להראות כמו סמרטוטים במקום להתעלם מהכאב ולהתנהג כאילו שום דבר לא כואב. אח"כ דרשתי שמישהו מהם יסביר לי איך הם מרשים לעצמם להתנהג ככה.

על כל שאלה מטופשת יש תשובה יותר מטופשת, והצבא הוא המקום הכי טוב ללמוד את זה. מישהו ניסה לענות לי, ולמרות שאני לא ממש זוכר מהו הוא אמר, זה הספיק לי בשביל להורות להם לפתוח אלונקות, שישה אנשים על אלונקה, ולהתכונן למסע שמטרתו היחידה היא ללמד אותם שמי שרוצה יכול. לשבריר שנייה, ראיתי את המ"כים שלי מסתכלים עליי במבט של תמיהה, אך מכיוון שהודעתי בקשר שאנחנו מאריכים את האמון הם הבינו שאני רציני והתחילו להלחיץ את החיילים להזדרז.

שתי דקות אח"כ, כבר עמדו לפני חמש אלונקות פתוחות ושלושים חיילים עם פנים של מי שסוף העולם הרגע היכה בו.

הסברתי להם שאנחנו עושים את הדבר הנכון והם צריכים להיות מרוצים שיש להם את ההזדמנות להוכיח לעצמם שהם יכולים. אח"כ הוספתי שהחוקים הם מאד פשוטים, אני מתחיל לרוץ לכיוון שמנוגד למקום בו הטיוליות חונות, הם רצים אחרי, ברגע שכל האלונקות נמצאות בקו ישר יחד איתי, אנחנו מסתובבים וחוזרים, עד אז אנחנו רצים. אחרי עשר דקות ריצה הפער ביני לבין שאר המחלקה היה כ-100 מטר ואת הקללות של החיילים יכולתי לשמוע עד אלי, נעצרתי וחיכיתי להם. " אם אתם חושבים שאת הדרך חזרה אתם עושים בהליכה אז אתם טועים" אמרתי " כל עוד אתם לא מדביקים אותי אני ממשיך לרוץ". לא הוספתי יותר מזה, אבל היה לי ברור שהחיילים שלי יודעים מצויין שכל מטר שהם רצים הם עוד ירוצו חזרה, ועוד יותר מזה, היה לי ברור שרובם חושבים שהשתגעתי ושוקלים לעזוב הכל ולסרב פקודה.

קראתי למ"כים שלי, שהתחילו להישפך בעצמם, ואמרתי להם שלמרות שכל הסיפור הזה נראה מאד מוזר, יש פה מסר שהם צריכים להבין ושייסמכו עלי. אחר כך פניתי למחלקה וביקשתי שלא יביישו אותי יותר, מבחינתי אפשר להמשיך לרוץ לנצח, והמשכתי לרוץ. הפעם הבאה שעצרתי הייתה רק אחרי עשרים דקות, ואחרי קרוב ל-4 ק"מ ריצה סה"כ, לחיילים שלי היה מבט של ייאוש מוחלט בעיניים, של כניעה מוחלטת. אם בתחילת הריצה שמעתי מדי פעם "הוא מטורף לגמרי", ואח"כ נוספו כמה קללות עסיסיות, בעשר דקות האחרונות היה שקט מוחלט, רק את הרעש של האלונקות שמעתי.

נעצרתי לפני עלייה תלולה ואמרתי להם "זה הכל לכיוון הזה, כל מה שנשאר לנו לעשות זאת את העלייה ה"קטנה" הזאת", החיילים שלי נראו כאילו הם לא קולטים מילה ממה שאני אומר. ביקשתי מכולם להרים את הראש ולהסתכל לי לתוך העיניים. "חמישים מטר אחרונים, זה כל מה שנשאר לכם, עד עכשיו לא הצלחתם ליישר קו איתי אבל ללא ספק הוכחתם לעצמכם המון בריצה הזאת. תעשו לי טובה, ותרוצו את העלייה האחרונה הזאת בקו שלי, תעשו מאמץ אחרון, אני מבטיח לכם שזה יהיה משהו שתזכרו לנצח". חיכיתי עד שהרגשתי שהחבר'ה שמעו וקלטו איתי, והשתכנעתי שהם מתכננים לתת את כל מה שנשאר להם והתחלתי לרוץ. העלייה הייתה תלולה מאד, והחבר'ה שלי נתנו את כל מאת האחוזים שלהם. הפיסגה הלכה והתקרבה, במקום חמישים מטר נשארו לנו עשרים מטר, עשר מטר, התחלנו כבר לראות את הפיסגה ואז הגברתי קצב והסתובבתי בבת אחת כי הייתי חייב לראות את הפרצופים של החיילים שלי. כל האלונקות הגיעו ביחד אל הפיסגה ובשנייה אחת מפרצופים עצובים ועייפים לכולם היה אור בפנים, כולם נראו כאילו מישהו לקח מהם את הנשימה.

מה שהחיילים שלי ראו באותו רגע היה את כל המכתש הגדול פרוס לפניהם. הפיסגה שעמדנו עלייה הפכה להיות תהום כעשרה מטר מהמקום בו עצרתי, וכל מה שהיה אפשר לשמוע ולראות היה את הרוח ואת המרחבים העצומים של המכתש.

צעקנו לתוך המכתש הזה כמו שאף אחד לא צעק מעולם. החבר'ה עשו "עלה קרב" (טקס שמבצעים אחרי מסע אלונקות ובו מרימים את האלונקה מעל הראש וצועקים עלה קרב שלוש פעמים) וההד שחזר אלינו היה פשוט מרגש. אח"כ ביקשתי מהם להוריד את האלונקות ואת האפודים ולהסתכל לכיוון שהצבעתי אליו. מה שהחיילים ראו זה אביר צבאי (רכב שטח) עם הסמל וה"פצועים" של המחלקה, שני שולחנות מלאי טוב, והכי חשוב כמה קנקנים של "קפה מסייעת" משהו שכל חייל חי"ר התמכר לו במהלך שירותו הצבאי. החיילים שהגיעו עם הסמל כבר הכינו את הקנקנים לכל המחלקה, ולכן אמרתי לכולם, שבמשך החמש דקות הקרובות כל אחד לוקח לעצמו כוס קפה, כמה עוגיות, מתיישב בפינה משלו ובוהה במכתש.

אחרי רבע שעה שום דבר לא השתנה, כמה מהבודדים הפכו לזוגות, אבל מרבית החיילים יישבו לבדם בהו לתוך התהום הענקית הזאת, עישנו את הסיגריה שלהם, ונתנו לשרירים שלהם לנוח ולהירגע.

כל הסיפור הזה נועד בשביל לשנות את מצב הרוח של החיילים שלי ממצב קיצוני אחד למצב קיצוני שני. ברגע שהם חשבו שהשבוע נגמר, ואני התחלתי את המשחק חסר ההגיון הזה, הרוח של רבים מהם פשוט נשברה. לעומת זאת ברגע שהם הגיעו למכתש ופתאום ראו את הדבר המדהים הזה מול העיניים שלהם (רובם לא ידעו שהמכתש באזור בכלל)  ואז עוד קיבלו את הקפה הקר ואת הרבע שעה שלווה שלהם,  בין רגע הם הפכו להיות מלאי אנרגיה וקשה לכתוב את זה (כי אחרי הכל היינו על מדים) ממש מאושרים. המסר שלי היה ברור, הם צריכים להכיר את הכח של הפסיכולוגיה. הפסיכולוגיה שבהם איפשרה להם להיות שברירים לגמרי, ובפחות מעשר שניות אח"כ להפוך להיות חזקים חסרי תקנה. ולמה? מה השתנה? הנוף השתנה זה נכון, אבל המצב הפיסי של החיילים שלי היה אותו דבר אם לא יותר גרוע ממה שהם התחילו בו, מאיפה כל האנרגיות האלה פתאום?

בנוסף לזה הוספתי שלצערי, והצבא הוא מקום מעולה לראות את זה, בדרך כלל לא רואים את כל התמונה כולה אלא רק חלקים ממנה, והרבה פעמים זה נראה כאילו הדברים נעשים בלי מחשבה ומטיפשות, אבל האמת היא שכמעט תמיד יש מטרה מאחורי הדברים, פשוט לפעמים מגלים מהי רק בסוף.

סיימתי את הנאום שלי בכך שאני מזכיר להם כמה רגשות זה דבר משלה. חצי שעה לפני זה כולם שנאו אותי, והיו מוכנים להרוג אותי. כל מה שעשיתי מאז היה להביא אותם למקום הזה ולארגן להם קפה קר, ופתאום אני אהוב, איך זה יכול להיות?

בשורה התחתונה, הכל בראש זאת לא רק קלישאה, ככה אנחנו עובדים.