היקום על פי עוז

  מה הייתם רושמים לילדה שלכם בת ה-12, שנייה אחרי שלקחו אותה ממכם ושלחו אותה למחנה עבודה בארץ רחוקה?

על השאלה האכזרית הזאת, נאלצה אמא של סבתא שלי לענות לפני כשישים וארבע שנים. בתאריך ה-15.06.1942 בטרנספר שנעשה בגטו אולקוש הופרדה סבתא שלי מאימה. איך הייתם מרגישים דקה אחרי שלקחו לכם את הילדה ואתם רואים אותה במרחק של כמה עשרות מטרים בתור לעלייה לרכבת, חסרי אונים? אני יכול רק לתאר לעצמי את תחושת השיגעון שוודאי אחזה בסבתא הגדולה שלי. כמה כאב וודאי שטף אותה באותו רגע, אילו מחשבות וודאי התרוצצו לה בראש. בסופו של דבר, היא מצאה עיפרון ודף ומיהרה לכתוב מכתב לילדה הקטנה שלה מכתב אחרון.

חלושו האהובה,

ילדתי היקרה אל תדאגי,

 אני אשתדל בכל כוחותי בשביל לנסוע איתך יחד לעבודה בגרמניה.

אם זה יסתדר לי אני אהיה מאושרת, כי אני לא מתארת לעצמי את החיים בלעדייך.

שלחתי עם אשר גלייטמן עשרים מארק, אל תדאגי הלושו היקרה שלי,

תהיה שקטה ורגועה, כי לפנייך כל החיים.

 וכשתהיי במקום, תכתבי מייד לאבא את הכתובת שלך ואני אברר זאת ממנו.

אני לא יודעת עדיין מה יהיה איתי, אולי את יכולה לבקש שם שיישלחו אותי יחד איתך, ואז אהיה מאושרת.

אני מוכרחה לסיים, כי מעבירים אותנו לרחוב אחר,

המנשקת אותך מאות פעמיים ומחבקת, אימך האוהבת אותך מאד מאד, סבינה.

אני יכול לשמוע את סבתא שלי מספרת לי את הסיפור הזה עשרות פעמיים, מקריאה לי את המכתב שוב ושוב. בכל פעם שהיא עושה את זה אני יודע שאני לא מצליח להרגיש אותו נכון. איך אפשר להרגיש את הרגש של ילדה שהרגע נותקה מאימה, נשלחה למחנה עבודה, וקיבלה מכתב מאימה? אני עוצם את העיניים, מנסה לדמיין את המקום שהילדה הקטנה הזאת נמצאת בו, מדמיין את השימחה ואת התקווה שאוחז בה כשהיא מקבלת את המכתב, מדמיין את הפחד שוודאי אוחז בה שנייה אח"כ. אבל אני יודע שהרגש שאני מצליח להוציא מעצמי בעזרת הדמיון לא באמת מתקרב למה שהיה שם לפני שישים וארבע שנים.

בשנת 1996, החליטה סבתא שלי לעשות את הבלתי אפשרי, ולכתוב לאמה מכתב תשובה. היא שלחה את המכתב עם ליאת, קרובת משפחה שנסעה למחנות ההשמדה, וליאת הקריאה את מכתב התשובה בטקס שנערך על ידי ילדי בית הספר שלה באושוויץ, מקום הירצחה של אימה.

לאימי היקרה,

עברו כבר 54 שנים מאז הפרידו בינינו,

אימי היקרה, בזכרוני נשארת צעירה ויפיפיה ואמא אהובה.

 בהיותי במחנה חלמתי שאת עומדת, אמאל'ה, בחלון, הלהבות עוטפות אותך ואת מתחננת לעזרה,

 ואני התעוררת בבכי ולא יכולתי להושיעך.

מכתבך האחרון בזמן שהפרידו אותנו, הכתוב אלי, נמצא אצלי וכבר קשה לקוראו כי האותיות דהו.

 אבל אני זוכרת בעל פה כי זה החזיק אותי בחיים והייתי בטוחה שאם נעבור את המחנות וניפגש אוכל לומר לך שאהבתך אלי במכתב השאירה אותי בחיים.

כשחזרתי מהמחנות בפולין והתחלתי לחפש אותך ואת אבא, נודע לי שנשארתי יתומה ואיזה אסון קרה לי.

 אותך שרפו באושוויץ ואבא בטרבלניקה, הייתי רוצה שתדעי שהגעתי לארץ ישראל, הקמתי משפחה, ונולדו לי שני ילדים וחמישה נכדים.

 את המכתב הזה אני שולחת לך עם ליאת נכדת גיסי שאני אוהבת אותה באופן מיוחד והיא החזירה לי אהבה. אימי היקרה נוחי על משכבך בשלום ותזכירי שאני אוהבת אותך עד יומי האחרון, ואת תמיד במחשבותיי. ביתך האוהבת חלינקה.

בימים שכאלה אני תמיד חושב לעצמי איך אנחנו לא מצליחים להעריך את מה שיש לנו עד שאין לנו אותו, איך אנחנו לוקחים את הדברים הטובים בחיים כמובן מאיליו ואת הדברים הרעים כלא שייכים. שאני מהרהר בחיים של סבתא שלי אני יודע שבשבילה האושר הוא הבריאות של הנכדים והילדים שלה, שבשבילה האושר הוא העובדה שהיא הצליחה להעביר את מה שההורים שלה נתנו לה.

ברגעים כאלה אני מצליח להבין ,ולו לכמה רגעים בלבד,שמה שבסופו של דבר חשוב, שאולי הדבר היחידי שיש לו משמעות בעולם הזה, הוא הבריאות של האהובים שלנו.