היקום על פי עוז

את הסיפור הקצר הבא וודאי אפשר למצוא בגירסאות שונות. מצאתי אותו בספרו של ויקטור פרנקל, והחלטתי לעלות אותו אל הבלוג:

גביר פרסי התהלך יום אחד בגנו ופגש את אחד ממשרתיו.

המשרת צעק כי מלאך-המוות נקרה בדרכו ואיים עליו.

 הוא התחנן אל אדוניו, כי יתן לו את המהיר בסוסיו למען יברח חיש לטהראן, אשר אליה יוכל להגיע בו בלילה.

 האדון נענה לו והמשרת יצא לדרכו בדהרה.

 כשחזר הגביר אל ביתו, פגש את מלאך המוות ושאל אותו:

" מדוע זה הפחדת את משרתי והטלת עליו אימה?"

ענה לו מלאך המוות:

" לא הטלתי עליו אימה. רק הבעתי את פליאתי על שעודנו נמצא כאן.

הרי היה בדעתי לפגשו הלילה בטהראן".

ככל שאני מתבגר אני מבין שלמרות שאין ביכולתנו להגיע לידיעה בשאלות כמו גורל או אלוהים, עדיף לנו להאמין בקיומם. האם זה מעשה לא רציונלי? אני לא משוכנע, בסופו של דבר, אמונה בגורל או באלוהים מעניקה לנו חיים קלים יותר, מעניקה לנו את התקווה ואת היכולת לצאת מרגעים קשים, האם יהיה זה רציונלי לוותר על יתרונות אלו רק בגלל שאין לנו את היכולת להחזיק בידיעה של קיומם בוודאות? האם במצבים בהם אין לנו יכולת להגיע לידיעה וודאית לא יותר רציונלי לבצע את הבחירות שלנו לפי התועלת שהן מעניקות לנו?

אני חושב שהתשובה היא שכן, עדיף לנו. הבעיה היחידה היא שאין לי את זה, אין לי את תחושת האמונה המלאה, יש לי רק ערפל, כזה שמונע ממני לקבל החלטה. אני חושב לעצמי שאם אני לא רואה כלום איך אני יכול להחליט מה אני רואה?

אני מקנא באותם אנשים דתיים שיש להם את האמונה, לפעמים אני אפילו חושב שאולי עדיף לנו להחזיק בחינוך דתי, ולהעניק לכל האנשים את תחושת קיום האלוהים. אני בדר"כ פוסל את האפשרות הזאת, כי החינוך הדתי בסופו של דבר מטיף גם לעיוורון שממנו אני חושש, אבל מכיוון שבדיוק העיוורון הזה חסר לי, אני תמיד נשאר מבולבל, ודוחה את ההתעסקות בנושא בעוד כמה חודשיים, לרגע שבו אני אהיה יותר חכם.