היקום על פי עוז

בהשראת פרויקט דלתות מסתובבות, אבל טיפה שונה...

אם לא הייתי נכנע ללחץ של המג"ד שלי הייתי משתחרר שבוע אח"כ וטס לטייל בעולם. אבל, אחרי שהצלחתי להוריד אותו מהרעיון שאני אהיה מ"פ, הוא הצליח לשכנע אותי, שהפלוגה צריכה אותי לחודשיים נוספים כדי שאני אוכל לחנוך מ"פ חדש, וכדי שלא יהיה מצב שגם הסמ"פ וגם המ"פ עוזבים את הפלוגה ביחד.

אם לא היה לי מ"פ חדש, הוא וודאי לא היה יוצא לסמינר למ"פיים צעירים, ומשאיר לי את הפלוגה לעצמי למשך ארבעה ימים בשבוע שטח.

 אם לא הייתי צריך להיות סמ"פ ומ"פ ביחד, וודאי לא הייתי משאיר את סילוק נפל פצצת המרגמה זרחן לאחד המ"מים שלי.

אם הייתי לפחות בודק אם המ"מ שלי יודע מה הוא עושה או חונך אותו למשך מספר דקות, הוא וודאי לא היה יוזם את הפצצה לא נכון, ולא הייתה לנו שום בעיה.

אם המ"מ היה יוזם את הפיצוץ נכון, הפצצה הייתה מתפוצצת, ולא הייתי צריך לגשת אליה כדי לבדוק מדוע היא לא התפוצצה.

 אם לא הייתי ניגש לפצצה היא לא הייתה מתפוצצת לי בפנים בשנייה שרכנתי מעלייה.

אם הפצצה לא הייתה מתפוצצת, לא הייתי יודע איך זה להרגיש את כאבי הזרחן, השמיעה שלי לא הייתה נדפקת, ורסיסי זרחן לא היו נכנסים לקרנית העין שלי.

 אם לא הייתי נפצע, ההורים שלי לא היו צריכים לנסוע 160 קמ"ש לסורוקה, ולהרגיש את הרגש שהורים מרגישים כאשר הם יודעים שהילד שלהם נמצא בניתוח בעין שלו להוצאת רסיסי זרחן.

אם לא הייתי נפצע, לא הייתי מסתגר בתוך הבית של ההורים שלי, ונשאר רחוק מאור השמש למשך חצי שנה לתקופת החלמה.

 אם לא הייתה לי חצי שנה של החלמה, וודאי לא הייתי שומע את האנמנזות השחורות של הרופאים שבדקו אותי.

 אם הייתי מקשיב לרופאים שלי, הראיה שלי לא הייתה בונה את עצמה מחדש, השמיעה שלי לא הייתה משתפרת, והכוויות דרגה 2-3 לא היו נעלמות לגמריי בתוך חצי שנה.

אם לא הייתי מתעורר כל בוקר, ורץ למראה כדי לבדוק אם הייצור המצולק שעומד מולי נראה יותר טוב.

 אם לא הייתי מתעורר כל בוקר באמונה מלאה שזה רק עניין של זמן, שבעוד חצי שנה אני טס לדרום אמריקה לטייל ולהנות.

 אם לא הייתי מאמין שהרופאים סתם מנסים להכין אותי לגרוע מכל, ושיש סיכויי טוב שאני אחלים.

 אם לא הייתי תמים מספיק בשביל להאמין במחשבות האלו, אם לא אהבתי את החיים כמו שאהבתי אותם, וודאי לא הייתי הופך להיות האדם בלי הצלקות שאני היום.

אם לא הייתי מחלים וטס לדרום אמריקה, אמא שלי לא הייתה זאת שרושמת אותי למכללה. אם אמא שלי לא הייתה רושמת אותי למכללה, היא לא הייתה רושמת מכתב לוועדת הקבלה ומאשימה את ציון הפסיכומטרי שלי במצבי "הנפשי הרעוע" בעקבות הפציעה בצבא.

 אם אמא שלי לא הייתה רושמת את המכתב הזה וודאי לא היו מקבלים אותי לפקולטה למדעי המחשב.

אם לא היו מקבלים אותי למדעי המחשב, לא הייתי הולך ללמוד במכללה שלמדתי בה. 

אם לא הייתי לומד במכללה שלמדתי בה, לא הייתי פוגש את קרן.

אם לא הייתי פוגש את קרן, לא הייתי האדם המאושר שאני היום. איזה מזל שהמג"ד שלי שיכנע אותי לחתום עוד חודשיים.