היקום על פי עוז

כשהייתי אומר לחיילים שלי שהכל בראש, רבים מהם התקשו להבין מה אני רוצה. מבחינתם, הם עדר של כבשים, הם הולכים בלי שום מושג לגבי איפה הם נמצאים, מתי העצירה הבאה, או לאיפה הם יגיעו בעוד שעתיים. אני זה שקובע את קצב המסע, ולהם רק נשאר להתפלל שהחבר'ה שיוצרים פער מאחור, לא יגרמו לי להתחיל לרוץ כדי להבהיר להם שכשאנשים נשברים, המצב נעשה רק יותר גרוע.

הכל בראש, ניסיתי להסביר להם. העובדה שאני מנווט, שאני יודע מתי העצירה הבאה, שאני יודע בדיוק איפה אנחנו נמצאים ולאיפה נגיע בעוד שעתיים, לא שינתה את העובדה שגם אניי צריך לעשות את המסע הזה, וגם אני כמוהם גמור מעייפות, מלא שפשפות, ומעדיף לעשות כמעט כל דבר אחר, מאשר לדעת שיש לי עוד כמה שעות טובות של הליכה/ריצה. אבל, קצת מאוחר מדי בשביל לחשוב על זה עכשיו, אנחנו באמצע המסע, צריך להיאבק במחשבה שדורשת מנוחה, ולהכניס את עצמך למצב הזה שבו החושים שלך לא קולטים את הזמן ואת המרחב, אתה פשוט הולך, זה מי שאתה וזה לא ממש קשה. מי שייעשה את זה פתאום יקלוט שעברו כבר חמש שעות, וחצי מסע מאחוריו.

נשמע קצת פילוסופי, אבל מי שהיה בסיטואציות דומות יודע בדיוק למה אני מתכוון. תחושת הזמן מתעוותת במצבים קיצוניים, שלוש שעות נראות כמו שעה, ושעה נראית כמו שלוש שעות, תלוי רק בדבר אחד, במה שמתרחש בתוך הראש שלך.

כמו במסע גם בחיים, בסופו של דבר אנחנו כבשים שהולכות ומחפשות לעצמנו שדה טוב שיאפשר לנו לנוח קצת ולאכול. חלק מאיתנו, לעולם לא יפסיק ללכת עד שהוא יגיע לאותו שדה שתמיד חלם עליו. חלק אחר יעצור בשדה הראשון שיאפשר לו לחיות בלי ללכת רחוק מדי, וחלק מאיתנו יילך לנצח אך בלב יאמין שהשדה שהוא מחפש לא נמצא, ולכן לא יימצאו אותו. אנחנו בוחרים באיזה חלק להיות, אנחנו פשוט מתקשים להבין את זה, כי אנחנו מעדיפים להיות קורבנות ולהתנער מאחריות, אבל כל אחד מאיתנו בוחר בדיוק לאיפה הוא הולך, והאם הוא יגיע לשם או לא.

אם הכל בראש, לא באמת איכפת לי להמשיך ללכת, למדתי להנות מההליכה, למדתי שבאמצע ההליכה אפשר להרים את הראש למעלה, ודווקא בגלל החשכה, אפשר לראות אלפי כוכבים זוהרים, וירח שכל יום נראה טיפה אחרת. למדתי להקשיב לשקט של הלילה ולאהוב גם את החלק הזה מהמסע הארוך שלי. למדתי שזה ממש לא משנה אם אני באמצע מסע של 90 ק"מ, בתור לביטוח לאומי, או על חוף הים. זאת ההוויה שצריך להנות ממנה, זה הקיום לא רק מה שאנחנו עושים איתו.