היקום על פי עוז

בחודשיים האחרונים הרגלתי את עצמי להתעורר כל בוקר בשעה 06:30, ואז להעביר את השעות הראשונות של היום שלי (אני מתחיל לעבוד ב-10:00) בחדר כושר או בקריאה.

בדיוק לפני שבוע, החלטתי להתחיל להוסיף טיולים בטבע, וכך מצאתי את עצמי בשעה 07:30 בבוקר, ביום אפרורי מאד צועד במעלה ההר, משקיף אל פסגות ההרים המושלגות אשר מסביבי (קליפורניה היא באמת מקום מוזר ומיוחד), שוטף את העיניים בצמחייה הירוקה, ונותן למחשבות ללכת לאיבוד בין תזמורות הציפורים השונות.

התיכנון המקורי היה לעשות סיבוב של 7 ק"מ, ולחזור הבייתה. במציאות, הטיול שלי התגלגל לחוויה שאני אזכור לתקופה ארוכה.

 אחרי שעה וחצי הליכה, השביל שהלכתי בו התפצל לשני שבילים, הראשון הוביל ימינה שזהו הכיוון המקורי שהייתי אמור ללכת בו, והשני התפצל שמאלה שזה הכיוון שהרגשתי שאני רוצה ללכת בו. טיפסתי על סלע גדול שהיה במקום, הורדתי את התיק, הוצאתי חטיף בר, ובהיתי בנוף, מהרהר לעצמי מה עלי לעשות. מצד אחד, לא הייתה איתי מפה, ולכן אין לי מושג לאן השביל שפונה שמאלה מוביל. מצד שני, אני כבר יודע, שאני מרגיש שאני רוצה לעשות משהו, זה קורה אך ורק מכיוון שאני צריך לעשות אותו. סיימתי את החטיף, ירדתי מהסלע ופניתי שמאלה.

השביל היה שביל צר, מעל השביל נפגשו להן צמרות העצים ויצרו סככה טבעית. הצמחייה הייתה ירוקה מאד, ומדי פעם חצו את השביל מספר שפני סלע שרצו לומר בוקר טוב, וכמו כן חוגלות וציפורים נוספים. למרות שהמשכתי ללכת, המחשבה שלי התחילה לברוח למקומות לא נכונים, התחלתי לחשוב על כך שאם השביל הזה לא ייתחבר לרכס שרץ במקביל אליו אני לעולם לא אחזור אל הרכב שלי, ואם כך הדברים, אני אצטרך ללכת את ההליכה שכבר עשיתי בחזרה, מה שכמעט מבטיח לי שאני לא אחזור הבייתה לפני השעה 14:00 ואני אאבד יום עבודה. בנוסף לכך חשבתי לעצמי, כאשר חישבתי את כמות המים לטיול לקחתי כמות שתספיק לי לטיול של 10 ק"מ, לא יותר, לא חכם לטייל בלי מספיק מים. בדיוק באותו הרגע ציפצף הפלאפון שלי וסימן לי שהבטריה עומדת להיגמר. יהיה טוב ניסיתי לשכנע את עצמי, תפסיק להקשיב לפחדים שלך כבר.

שעה אח"כ, החלטתי לקחת כמה דקות של הפסקה, התיישבתי מתחת לעץ גדול שהשקיף אל הערוצים הסבוכים שיורדים מהרכס שעליו הלכתי. ממערב לרכס במרחק של חמישה ק"מ ממני יכולתי לראות מספר הרים אשר בינהם מציץ אלי האוקינוס. ממזרח לי לעומת זאת יכולתי לראות אך ורק את הענן שהתיישב לו בתוך העמק שבו אני חי. מסביבי הייתה צמחיה ירוקה סבוכה, ומספר עצים שלא זיהיתי את הסוג שלהם.

התיישבתי וחשבתי לעצמי, איך יכול להיות שאני נמצא במקום המדהים הזה, לגמרי לבדי, ואני מרגיש רע? הרי אני עושה את אחד הדברים שאני הכי אוהב לעשות, איך זה יכול להיות? איך אני מאפשר למחשבות בנושאים שבכל מקרה כבר אין לי את האפשרות לשנות להפריע לי?

כי אתה חסר אחריות, עניתי לעצמי. יש לך עסקים שאתה בונה, אם לא תעבוד היום הכל ידחה ביום אחד, יום שאתה לא אמור להרשות לעצמך. זה לא הזמן להנות, זה הזמן לעבוד, השאלה האמיתית שאתה יכול לענות עלייה היא מה אתה עושה פה? השעה כבר 10:30 בבוקר, השביל הזה לא עומד להתחבר לרכס שממול, ורק אלוהים יודע לאיפה הוא יגיע. אם תסתובב עכשיו ותרוץ חזרה, תוכל להגיע אל הרכב תוך שעה וחצי ובשעה 12:30 כבר תשב במשרד שלך ותעבוד, אם תמשיך ללכת, תגיע הבייתה רק אחרי 14:00 וסתם איבדת יום עבודה.

 החלטתי שאני חייב להחליט, אי אפשר להיות במקום אחד ולחשוב על מקום אחר, זאת הסיבה שזה מרגיש כל כך רע. או שאני רץ חזרה לרכב שלי, או שאני ממשיך ללכת ומשתיק את הקול המתלונן.

נעמדתי על השביל והתבוננתי לשני הכיוונים. כבר שעות עברו מאז שראיתי אדם ובמקום שבו הייתי לא היו שום רעשים של משהו לא פראי, רק הנשימות שלי, שגם הם, לפחות כך הרגשתי, התקבלו בברכה. ברור שאני צריך להמשיך ללכת החלטתי בנחישות, הרי אני כאן וזה לא מקרי, אין דברים מקריים בעולם הזה הזכרתי לעצמי. לפתע הבנתי שההליכה בשביל הזה היא הדבר הכי אחראי ונכון שאני יכול לעשות, הבנתי שעד עכשיו ראיתי את כל המצב בצורה מעוותת לגמריי. עד עכשיו המחשבות שלי נתקעו על למה אני לא עושה את מה שהיה מתוכנן לי, במקום להתעורר ולשאול את השאלה האמיתית, למה אני כאן? מה אני אמור ללמוד שגרם לי ללכת כבר עשרה ק"מ, בלי שמץ של מושג היכן אני או לאיפה אני הולך.

 החלטתי להמשיך  ללכת, אבל הפעם עם הרגשה של שליחות. בפחות מחמש דקות הרגש שלי השתנה מרגש של אשמה לרגש של שליחות.

בדיוק כאשר חשבתי לעצמי שהטיול המדהים הזה כבר לא יכול להיות טוב יותר, השמים מעלי הפכו להיות שחורים לחלוטין, וגשם חזק התחיל לרדת. תפסתי מכסה מתחת לעץ הראשון שמצאתי והוצאתי לעצמי חטיף בר נוסף. וואו, חשבתי לעצמי, לעולם לא מצאתי את עצמי לבד לחלוטין בטבע, כאשר השמים חשוכים לחלוטין ואני יושב לעצמי מתחת לעץ גדול ומקשיב לטיפות הגשם מתופפות על העלים של העץ.

שהגשם הפסיק, מצאתי את עצמי מתמכר לריח המדהים של האדמה הרטובה, ול"ריח הירוק" של הצמחים הרטובים מסביבי. המשכתי ללכת על הרכס כאשר מצדדי ישנם עננים דקים ואני מרגיש כאילו אני מטייל בשמים.

שעה וחצי לאחר מכן, השביל הצר שהלכתי בו התחבר לדרך עפר ומייד לאחר מכן הדרך עפר התפצלה לשני כיוונים שונים. מכיוון שבצומת המשולשת שהייתי בה היה שלט שהורה שאין כניסה לכלבים, ידעתי שאני קרוב מאד לחניון. למרות זאת, לא ידעתי לאיזה צד עליי לפנות, ימינה או שמאלה? החלטתי להסתכל על השביל ולחפש סימן, הדרך אמורה להיפתח לפני, הייתי משוכנע, אני רק אמור להקשיב לאותות שלי.  לפתע הבחנתי שמשהו זז בהמשך השביל שפונה שמאלה, מספר שיחים הסתירו לי את המשך השביל לכן עקפתי אותם ואז ראיתי במרחק מאה מטר ממני, שלוש פומות גדולות עומדות להן באמצע השביל. 

היה ברור לי שהפומות הן הסימן שרציתי, אבל מה שלא היה ברור לי הוא סימן למה זה? האם הפומות מסמלות שהשביל חסום ולכן עלי לפנות ימינה, או הפומות מסמלות לי את הכיוון הנכון ללכת בו?

בתוך שנייה, ידעתי מה הדבר הנכון שעלי לעשות, ההגיון שהוביל אותי באותו הרגע היה שכל היום הזה (ואני כבר הולך 15 ק"מ) נועד אך ורק בשביל לחזק אצלי דבר אחד, וזה את האמונה בגורלי הטוב. בעלי חיים מסוכנים מתקיפים אנשים אך ורק אם הם מרגישים פחד אצל האדם. אם האדם מלא עוצמה וביטחון, הם ירגישו את זה ויפחדו. איזה מבחן יותר נכון לי ליום שכזה? חשבתי לעצמי, ברור שהפומות מהוות את הכיוון הנכון.

התחלתי ללכת לכיוון הפומות שלפתע שמעתי רעשים מאחורי, הסתובבתי וראיתי בחור צעיר וכלב גדול מתקרבים אלי בריצה מהירה. רגע, חשבתי לעצמי, אולי האיש הזה מהווה בשבילי סימן נוסף? אולי טעיתי בניתוח שלי. האיש התקרב אלי בריצה מהירה ואמר שלום, "מה הדרך שמובילה לחניון?" שאלתי אותו "תמשיך ללכת בכיוון שאתה הולך בו" הוא ענה לי, והמשיך לרוץ. בינתיים הפומות ראו את האדם והכלב מתקרבים בריצה, עזבו את השביל וטיפסו להם במעלה ההר, כאשר אחת מהן נשארת ומתצפתת על השביל. בשלב הזה, כבר הייתי מלא בטחון ולכן המשכתי ללכת אחרי האיש עם הכלב, שבינתיים נעלם עם השביל המתפתל. שעברתי מתחת לנקודה שהפומה הייתה בה התבוננתי אל הפומה שתיצפתה אל השביל. לשבריר שנייה היה בינינו קשר עין ואז הפומה המשיכה לטפס וכבר לא ראיתי אותה, חייכתי לעצמי והמשכתי ללכת, רבע שעה לאחר מכן כבר הגעתי אל החניון.

בסופו של דבר, הבטרייה שהייתה לי בפלאפון הספיקה לי על מנת להודיע לקרן היכן אני נמצא. וארז, אבא של קרן החליט שהוא בא לאסוף אותי. בדרך חזרה, עצרנו לאכול צהרים ביחד, והתחלתי לעבוד רק בשעה 15:30. עבדתי באותו היום עד השעה 21:00 ולמרות שלא עמדתי במטרות שלי היית מאד מרוצה,  במקום עוד יום שלישי רגיל, הרווחתי חוויה שאני אזכור לכל החיים. 

באותו היום למדתי לקח מאוד חשוב, לקח שאם הייתי הולך בדרכי "האחראית" לעולם לא הייתי לומד, למדתי איך לסמוך, למדתי לשחרר את השליטה, למדתי שכאשר החיים מתערבים ומציעים לי לקח חשוב להמשך הדרך יש רק דבר אחד נכון לעשות והוא לקחת את ההזדמנות, גם אם זה קצת מנוגד להרגלים שצברתי עד היום.