אני חי בתוך מערה חשוכה, אני מסתובב בה ובוחן את הדברים הבודדים שאני מסוגל לראות. אני נמצא כאן כבר תקופה ארוכה לכן התרגלתי כבר אל החושך, אבל, אני לא מוותר, אני חולם למצוא את האור שיוביל אותי בחזרה אל העולם האמיתי.
אני חוקר את המערה שלי בכל שעה פנויה שיש לי, אני מחפש נתיבים חדשים שבהם אני יכול ללכת וממציא שיטות חדשות למציאת נתיבים. למרות זאת, את עיקר זמני אני מעביר במילויי אחר הצרכים הבסיסיים שלי, אני צריך לדאוג לאוכל, ורוצה להישאר קרוב אל באר המים היחידה שמצאתי.
תמיד האמנתי שאחת מהדרכים הרבות שנמצאות במערה שלי תוביל אותי יום אחד אל החופש, אבל במקביל, חששתי לבחור את הדרך הלא נכונה. לפעמים, ברגעים טובים, הרשתי לעצמי לצאת אל הדרך, ובתחושת ביטחון צעדתי לעבר החופש ונהנתי מכל צעד. הלכתי והלכתי אבל כאשר התחלתי להתרחק, המחשבות תמיד בגדו בי. הן סיפרו לי שאני מתרחק מאד מהבאר, שאין עוד בארות במערה הזאת, ושלמעשה אני בר מזל אמיתי שמצאתי את הבאר הראשונה. ככל שהתרחקתי, המחשבות נשמעו משכנעות יותר, תמיד חזרתי לבאר.
תמיד ידעתי שיום יבוא ואני אלך עם אחד השבילים עד הסוף, אל החופש או אל המוות, מה שיבוא קודם. ידעתי אבל חיכיתי לתיזמון המתאים, חיכיתי לסימן שייעלה לי את הביטחון לגבי צידקת דרכי. לפני מספר חודשים הסימן הגיע. הסימן שלי היה חוסר מציאת הסימן, כאשר הבנתי שאני מחכה לסימן שלא מגיע הבנתי שאני מחכה לשווא, ברגע שהבנתי את זה, הבנתי שזה הסימן והרגשתי שאני מוכן לצאת לדרך.
בחרתי את השביל הראשון שמצאתי והתחלתי ללכת בו, נחוש בדעתי למצוא את האור אחת ולתמיד. בשלב מסויים אחרי שהלכתי כברת דרך, התחלתי לשמוע שוב את המחשבות מציינות בדאגה שהבאר מתרחקת. למרות שהמחשבות אמרו את אותם הדברים, הפעם הן נשמעו שונות לחלוטין, הפעם הן לא היו משכנעות, כבר מצאתי את הסימן שחיפשתי והן ידעו זאת, הפעם בחרתי להתעלם מהן וכאשר הן הבינו שאני רציני הן התחילו להקשיב לי, מאז הן כבר לא בוגדות בי.
היום אני כבר אדם שונה, אני כבר יודע שאני אצליח, ואני לא לבד, גם המערה שלי רוצה שאני אצליח. הגעתי למסקנה הזאת מכיוון ששמתי לב שבדיוק כאשר המים נגמרים לי ואני לא יכול יותר, אני פתאום מוצא באר חדשה. בדיוק כאשר אני מתחיל להתייאש, אני מוצא ציור יפיפה על אחד הקירות, שמעודד אותי ונותן לי עוד אנרגיה. יותר מזה, אני אפילו משוכנע שהמערה שלי משחקת איתי, היא יודעת בדיוק איפה היציאה אבל גורמת לי ללכת דרך נתיבים שהיא רוצה שאני אראה, אני עוד לא בשל לאור, והיא לוקחת אותי דרך החוויות שאני צריך לעבור.
אחרי מספר חודשיים של הליכה, גיליתי שהדברים מסתדרים מעצמם, גיליתי שכאשר אין דאגה, אין בעיה ולא ההיפך כמו שפעם האמנתי בטעות. מכיוון שאני מאד מעריך את כל מה שגיליתי בחודשים האחרונים אני יודע שבקרוב מאד אני עוזב אל האור. האור, אני יודע, כבר ממש פה לידי, ראיתי אותו בזמן האחרון אבל מהר מאד הסתנוורתי, נפלתי ואיבדתי את דרכי עד אשר היה שוב חשוך. עכשיו אני מוכן אליו, אני בשל כי אני יודע, לא רק אני מחפש את האור, גם האור מחפש אותי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
