היקום על פי עוז

את שיעורי התנ"ך בבית הספר לא ממש חיבבתי. כשמכריחים אותך לקרוא ספר שאתה לא מעוניין, בשפה שהיא קשה לך, לא צריך להתפלא שהתוצאה היא ילד שסולד מספר התנ"ך וממה שהוא מייצג. כמוני, אלפי אנשים חילונים נוספים, שלדעתי, שיעורי התנ"ך בבית הספר גרמו להם לאבד עניין לחלוטין בספר הזה. למרות זאת, בשנים האחרונות התחלתי לחשוב מחדש על ייחסי כלפי הספר הזה. אחרי שהטראומה הילדותית עברה לי נזכרתי שזהו קודם כל ספר, ולא סתם ספר, ספר שנמצא בידי האנושות כבר מעל ל-3000 שנה. ספר שאבות אבותי בחרו לקרוא בו שוב ושוב, ולמשך אלפי שנים הגנים שלי עצמי, בחרו ליישם את מה שכתוב בספר הזה ולהאמין בו.

 מה כבר יכול להיות כתוב בספר שירכז אל עצמו כזאת תשומת לב עצומה למשך תקופה כזאת ארוכה? פתאום המחסומים הפסיכולוגים ירדו, הקסם של הספר הזה מצליח למשוך אותי. כנראה שהגיע הזמן לקרוא אותו מחדש.

ובאותו הקשר...

תמיד ראיתי את הסיפור של אדם חוה וגן העדן בתור סיפור בדיוני, שמעניק לבני אדם פשוטים את התקווה שיש משהו משמעותי מעבר למה שאנחנו חשים. בזמן האחרון התחלתי לשנות את דעתי, בזמן האחרון הבנתי מה המשמעות של עץ הדעת. הבנתי שמשמעות אכילת התפוח של אדם וחוה היא שהם קיבלו את הדעת, כלומר שהם קיבלו את החושים שלנו. הדעת של האדם היא חושיו, וברגע שאדם משתמש בחושים שלו הוא נמצא בעולם הזה, וזוהי בדיוק הכוונה של הירידה אל כדור הארץ מגן העדן. במחשבה יותר עמוקה, משמעות הדבר היא שאם נצליח לנתק את החושים שלנו ולהישאר בהכרה, אנחנו נמצא את עצמנו בגן עדן.

לפני שנה כתבתי על סיפור הבריאה המקראי ועל הבעיות שהיו לי איתו. בזמנו הרמתי גבה לגבי בריאת האור ביום ראשון והמאורות ביום רביעי. מאז עברה לה שנה, והבנתי שהאור שאלוהים ברא ביום הראשון הוא האמת.  ועל כן, אין שום סתירה בסיפור הבריאה הזה.

נקודה נוספת שמצחיקה אותי קצת היא התגובה של מרבית החילונים לסיפור המקראי, תגובה שלא מבינה את האמונה העיוורת של האדם הדתי. מה שמצחיק אותי הוא שמרבית החילונים לא יודעים מדוע המדענים החליטו שהעולם הוא בן מיליארדי שנה, או מדוע הכל התחיל בנפץ הגדול. משמעות הדבר שאותם חילונים מאמינים למדענים, ובעשותם כך הם עושים בדיוק את אותו הדבר שעושים האנשים הדתיים. שתי הקבוצות נשענות על אמונה, ועל כן אין שום הבדל בינהן.