היקום על פי עוז

הרצון הזה לשנות את האנשים מסביבי נובע מחוסר שביעות הרצון שלי מעצמי.

כבר שנים שאני משגע את עצמי, שאין תוצאות אני דוחף את עצמי מתאכזב וכועס.

שיש תוצאות, אני דוחף את עצמי להמשיך לעבוד ולא ממש מרשה לעצמי לחגוג ולהנות.

אני שופט את עצמי ללא הפסק, על כל דבר שאני עושה יש לי דעה.

אני שופט את השופט שבי ללא הפסק. כל פעם שאני שופט את עצמי אני שופט את עצמי על כך ששפטתי את עצמי.

לאחרונה גיליתי שגם השופט של השופט עומד למשפט, אני פשוט לא מוכן להסתפק בשום דבר.

הביקורת העצמית שלי לא מוכנה לוותר על שום הזדמנות להשמיע את קולה, ולמה? כי אני פועל מפחד, מדעה קדומה, אני מנסה לשלוט בחיים, ומשום מה אני מפחד לשחרר ולתת להם לשלוט בי.

כבר שנים שאני עובד על עצמי, רוכש חוכמה וניסיון חיים, לומד מאחרים ומנסה למצוא את האמונה הזאת שתמלא את הלב שלי ותאפשר לי לצעוד בביטחון אל הגורל שלי. הייתי רוצה להגביר את הקצב אבל עושה הרושם שהחומר שאני צובר מחלחל לו לאיטו דרך שכבות המודעות שלי, ובקצבו שלו הופך לחוכמה.

אני חוזר על עצמי, פעם אחר פעם, חוזר על אותן הטעויות, משיג את אותן התוצאות, מאושר מאותם הרגעים, סובל מאותם הכאבים, ופעם בכמה זמן מתעורר ומבין שהכל מחזורי, שכבר עברתי את החוויה הזאת, שהכל מסתכם באותה הגברת בשינויי אדרת.

אני מבין את זה, אך ורק בשביל להנות מרגע של הארה רוחנית, ואז מתחילה המחזוריות מחדש, אני חושב לעצמי שזה לא ממש עוזר לי להבין את זה, שעדיין לא השגתי את המטרות שלי, שיש לי הרבה עבודה...

 אני כמו השמש שזורחת במזרח ושוקעת במערב, אני כמו העונות שמתחלפות, כמו הירח שמתמלא ומתרוקן, כמו הציפורים שנודדות, כמו הנהר שזורם לים שהופך לעננים, שמופיע בתוך גשם, שמתנקז לנחלים, שמתחבר לנהר ושוב זורם לים. אני כמו האבן שמתפוררת לחול שהופך לצמח, שנאכל על ידי הבהמה שנאכל על ידי האדם שמת והופך להיות אדמה שהופכת להיות אבן. אני אותו הד.נ.א שנולד ומת ונולד ומת ועושה את זה כבר למשך אלפי שנים.

הכל קורה במחזוריות, הכל כבר קרה ויקרה בעתיד. ברגע שנשבור מעגל אחד ניכנס למעגל גדול יותר, ברגע שנשבור את המעגל הגדול יותר ניכנס למעגל גדול עוד יותר. אנחנו רואים אך עדיין עיוורים, שומעים אך עדיין חירשים.

מה המסקנה שלי מכל הפוסט הזה? שצריך לוותר על המושכות ולתת לזרימה של החיים לקחת אותנו. מה שבא, ברוך הבא. צריך ללמוד לקבל את מה שאנחנו לא רוצים, ולדעת לוותר על הדברים שרצינו ולא קיבלנו. בסופו של דבר הכל מחזורי הכל קרה כבר ויקרה שוב בעתיד, למה לנו לעשות רעש גדול ממשהו שקורה אך ורק על מנת לחלוף? הדבר היחידי שבשליטתנו הוא התגובה הריגשית שלנו למציאות, אני מאמין שאם נדע להפוך את הרגש הזה לאושר קבוע ולהנות מכל חוויה שניתקל בה, המעגלים יישברו והמחזרויות תיפסק.

איך שוברים את המעגל הזה? מקבלים אותו. איך עושים את זה? אני אוכל לענות על השאלה הזאת אך ורק ביום ששברתי את המגעלים האישיים שלי, או לפחות חלק משמעותי מהם.

והנה משפט חכם שמצאתי על כרטיס ביקור לאתר www.72names.co.il והחלטתי לאמץ:

מהיום והלאה המטיף שבי ידום, המחנך שבי יאיר מתוך מעשי.