כשהיינו בבטן של אמא שלנו בשלבים המתקדמים של ההריון, כבר הפכנו לייצור מודע. כבר טיפחנו את הזיכרון שלנו, כבר טיפחנו את החושים שלנו, וכבר התחלנו לשמוע רעשים, להרגיש תנודות, וחלקנו אף בחר לעצמו את השיר הראשון שהוא הכי אוהב.
אישית, אני לא זוכר כלום מהזמן שלי ברחם, אבל אם הייתי צריך לנחש מה עבר לי בראש, הייתי הולך על: "איפה אני?", "מה אני עושה פה?" ו"האם יש מעבר למקום שאני נמצא בו?".
עם הזמן, הרחם שהיה נוח ומוגן "הופך להיות קטן יותר ויותר", ואני וודאי תהיתי מדוע הדבר הזה מצטמק? בסופו של דבר, כאשר חשבתי שכבר הלך עליי, כאשר התחיל להיות לי צפוף והמזון שהגיע אלי התחיל להיות פחות ופחות מזין, קרה משהו.
לפתע שמענו רעש גדול, ונדחפנו על ידי כח מסתורי לאזור צר מאד. אחרי כמה שעות מרגע תחילת התהליך, מצאנו את עצמנו במקום אחר לחלוטין ממה שחשבנו שהקיום הוא. פתאום היו ייצורים אחרים סביבנו, פתאום היה אור, פתאום היה שקט יותר, פתאום הריאות שלנו המתלאו באויר, פתאום הרגשנו תחושת בטחון שאין שני לו בידיים האוהבות של אמא שלנו.
מאז גדלנו, והשאלות שהיו לי בבטן אולי נענו, אך הוחלפו באותן השאלות בדיוק. אני עדיין לא יודע לענות על השאלות האלו, אך לא אופתע לגלות שברגע המוות, אני אמצע את עצמי נשאב למציאות אחרת, ואגלה כי המקום הזה שהייתי בו היה בסך הכל המקום בו הכינו אותי ל"דבר האמיתי", אגלה שהנפש שלי הייתה צריכה לעבור אירועים שונים על מנת להתחזק מספיק בשביל לחיות במציאות האמיתית.
אני לא אתפלא, אם גם במציאות הבאה אני לא אדע איפה אני או מה אני עושה שם, ואני די משוכנע שהמעגל הזה של חוסר מודעות, הגעה למקום חדש, הבנת העבר ושאילת השאלות לגבי ההווה הוא אחד המעגלים הדומינטטים בחיינו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
