היקום על פי עוז

ב-11.07.2000 הופיע הניצן הראשון של החופש האישי שלי, לא שהייתי מודע לכך באותו הרגע. פצצת מרגמה 60 שהתפוצצה לידי זרקה אותי באוויר וניערה אותי לגמרי. שישה חודשים לקח לי להחלים מאותה חוויה, אבל בדיעבד, אניו מבין שהייתי צריך התערבות משמעותית של אנרגיה בשביל לשבור את הרגלי החשיבה שליוו אותי בילדותי ולהשתחרר.

7 שנים עברו מאז אותו הרגע וההתעוררות שבי רק הולכת ומתחזקת. בשנתיים האחרונות התהליך הלך והתגבר כאשר עזבתי את הארץ ובמקום להקיף את עצמי בחברים חדשים, ניצלתי את המצב להשקיע את כולי בבנייה עיסקית ולמידה עצמית.

התחלתי את הלימוד שלי בניסיון להבין את עולם הפיסיקה. קראתי קצת אינשטיין, קצת על ניוטון וגליליאו ולמרות שקיבלתי תמונה מקיפה יותר על המקום הזה שאני נמצא בו, לא הרגשתי שום תחושה של התמלאות, החלטתי שעלי לנסות ללמוד פילוסופיה ובעקבות קטע מיומניו של אינשטיין בו הוא ממליץ על ספרו של שופנאהור "העולם כדימוי ורצון" החלטתי להתחיל שם.

שקניתי את הספר של שופנהאור חשבתי לעצמי שהשם של הספר הזה ממש מוזר. התחלתי לקרוא בשקיקה ומה מאד גיליתי שאני לא מצליח להבין כלום. שביררתי מדוע, גיליתי שעלי לקרוא תחילה את עבודתו של הפילוסוף "עימנואל קאנט", ועל כן מיהרתי לקנות ולקרוא את אחד מספריו. כאשר גיליתי שגם את קאנט אני לא ממש מצליח להבין, מצאתי ש"קאנט" ממליץ לקרוא את אפלטון לפני שקוראים את הספרים שלו, ועל כן מיהרתי לקנות ספר של אפלטון ולקרוא גם אותו.

אחרי מספר חודשי קריאה בהם ניסיתי לקרוא גם את "יום" ואת "ניטשה", הרגשתי שזה לא בשבילי, לפחות לא לעכשיו. הפילוסופים האלו מנסים להסביר במילים ולוגיקה רגש שאני לא מרגיש, חוקיות שאני לא מזהה. למרות זאת, המעט שכן הבנתי הצליח לעורר בי את תחושת הפליאה, תחושה שכמעט ונשכחה מתקופת ילדותי.

בשלב הזה קרו לי שני דברים, מצד אחד נחשפתי לסרט "הסוד" שלימד אותי על "חוק המשיכה" והזכיר לי שבעולם הזה יש חוקים אוניברסלים שחלים גם על הצד הנפשי שלנו ולא רק על החומר שאנחנו מהווים. והדבר השני הוא שמגיבה בבלוג שלי הו.אמ.אי התחילה ל"דחוף" אותי בעזרת התגובות שלה אל פילוסופיות המזרח (תודה (:).

האנרגיה שלי התחזקה ומהר מאד מצאתי את עצמי לומד מהדאלי למה, קורא ויפסנה, מעריץ את הבודהה ומתאהב בסידארטה. התחלתי לעשות מדיטציות, והצלחתי לחתור עמוק לתוך נשמתי. פתאום קלטתי שאני יכול להרגיש את ויברצית האנרגיה שאני מהווה, פתאום ראיתי כמה לחץ יוצא ממני בכל פעם שאני משחרר. פתאום הבנתי מהו העולם הרוחני שהיה חסום בפני למשך מרבית חיי.

לתקופה קצרה כבר הרגשתי שמצאתי את מסלול הזרימה הניצחי שלי, אך בשבועות האחרונים הבנתי שאני לא אוכל לשמור על אורך החיים המערבי שלי והפילוסופיה המזרחית. אולי זה אפשרי, אבל לא בשבילי, הרגשתי שאני דוחף ומושך באותו הזמן.

התעייפתי, הצימאון הרוחני שלי גדל מאד והרגשתי שאני מסתובב סביב הזנב שלי. בשלב הזה כבר התחלתי להבין את הספרים של הפילוסופים המערביים שקראתי לפני שנתיים, כבר הבנתי בדיוק למה שופנהאור התכוון בשם הספר שלו "העולם כדימויי ורצון", כבר הכרתי 11 חוקים אוניברסלים שחלים על הנפש, אך עמוק בפנים, הרגשתי ריק, הרגשתי צמא מתמיד, הרגשתי תקוע.

ההתעסקות ברוחניות המזרחית הביאה אותי להכיר את ג'מאל, שהקיף אותי באהבה מהרגע שגילה שאני יהודי. הסיבה לכך היא שהוא עמוק בתוך הקבלה וחלק מהדברים שאמרתי הזכירו לו צדיקים. למשך יום שלם ישבתי עם ג'מאל ולמדתי על הקבלה, מהי, מה המטרה שלה, במה היא מאמינה וכד'.

חזרתי הביתה נחוש מתמיד להמשיך בהתקדמות הרוחנית שלי, והתחלתי ללמוד קבלה. החיים התערבו לטובתי ומצאתי את הרב לייטמן. אני אמנם רק בתחילת דרכי בעולם הקבלה אך אני חייב להודות שלראשונה במסע הרוחני שלי, אני מרגיש מלא יותר, אני מרגיש שהתחלתי לטפס במדרגות העולמות השונים ואני מאושר מתמיד.

בגלל בורותי והפחד מהכפייה הדתית חסמתי את עצמי מאוצרות הקבלה למשך שלושים שנה. העדפתי לבדוק את חוכמתם של תרבויות אחרות מאשר את חוכמת התרבות שלי, העדפתי לדבוק במדע והייתי עיוור מלראות ששורשי המדע אינם סופיים, שגם הם נמצאים באוויר, שגם הם מבוססים על אמונה.

האנרגיה חזרה אלי, ויותר מזה, אני מרגיש שחזרתי הביתה, שהד.נ.א שלי מתעורר בתוכי, החיים כל כך מרתקים, הסיפור שלנו הוא יוצא מן הכלל.