אני עוצם את העיניים ורואה את אבא שלי מכין לי טוסטים ביום שבת בבוקר. השעה היא 06:30 בבוקר ואבא שלי קם מוקדם ביום היחידי שהוא לא עובד בו בשביל להכין לי משהו לאכול ולהסיע אותי למועדון קבוצת הכדורגל ששיחקתי בו.
אני מנסה להיזכר במשחקים אבל לא ממש מצליח. כל כך הרבה שבתות ורק זיכרון אחד אמיתי, שאבא יהיה גאה, שאבא ייראה כמה טוב אני יכול לשחק.
אני פותח את העיניים וחושב על מחזוריות החיים, על איך שמה שהיה נגזר לחזור על עצמו. על איך שמעגל אחד נסגר בדיוק ברגע שאותו המעגל בדיוק נפתח.
אני עוצם שוב עיניים ורואה את אבא מלמד אותי לרכב על אופניים, אני חושב שאני יודע מה אני עושה ומבקש ממנו לשחרר אותי רק בשביל להתרסק ולדמם בברכיים.
"זה לא נורא" אומר לי אבא ואני חושב לעצמי שיום יבוא ואני אבין אותו, שיום יבוא וגם אני אחשוב שכאב שזה דבר לא נורא.
אני חושב על מי שהפכתי להיות ומבין שאת הלקח הזה כבר למדתי, כאב זה באמת דבר שולי, זה בסך הכל טיפת זמן שעושה הרבה רעש ונעלמת כהרף עין.
אני חושב על הילד שהתגייס לצבא ונזכר שלעולם לא ממש התגאתי בליבי בהצלחות הצבאיות שלי. בלב תמיד היה רק רצון אחד קבוע שאבא ייראה שאני גבר, שאבא ייראה שאני כמוהו.
אני נזכר בחיוך בשיחה שהייתה לי עם אבא מספר שנים אחרי השיחרור כאשר הוא שיתף אותי בכך שהוא לא ישן טוב בזמן שהייתי בטירונות, על שהוא קם מוקדם כל בוקר וחשב לעצמו שמקטרים אותי, על איך שהוא ואמא לא ישנו בזמן השירות בלבנון או בשטחים. כמה מעוותת הייתה תפיסת המציאות שלי, הרצון שלנו יכול להיות מאד מסנוור.
אני חושב על החתונה שלי ועל הנאום של אבא שלי, למשך עשר דקות הוא סיפר לכל האורחים את סיפור חיי, מהרגעים הראשונים, ועד השנים האחרונות. בעשר דקות הוא ואמא שלי העניקו לי את אחת המתנות הכי יפות שאי פעם קיבלתי. סיכום קצר של החיים שלי מנקודת המבט של ההורים שלי.
ולמה אני חושב על כל זה? כי בקרוב מאד המעגל הזה יתחיל מחדש, בקרוב מאד אני אקום מוקדם בבוקר בשביל לקחת את הבן שלי למשחק הספורט שלו, בקרוב מאד אני אלמד אותו לרכב על אופניים, בקרוב מאד אני אעבור את אותו המעגל בדיוק רק מזוית ראייה אחרת, בקרוב מאד אני אהפוך להיות אבא.
אבא, אני יודע שאתה קורא את הפוסט הזה, תודה על הכל, אני אוהב אותך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
