רן בוקר, המאייש למחייתו את משבצת כתב הרכילות של Ynet ובזמנו הפנוי קורבן בודד מיני רבים של טבעת אש הרקטות הארטלריות סביב רצועת עזה, תעה אל מדור ה-'דעות' הפופולרי של המערכת בה הוא משתכר את לחמו והוציא מתחת ידיו מאמר הנושא את הכותרת "איזו הסלמה? יש אפטר פורים מטורף". המאמר, וידוי בלתי קוהרנטי שנראה כמו 'רגע של היסטריה' מאת 'כתב אלמוני לענייני אכלו-לי-שתו-לי', מורכב משתי פסקאות שמתארות את שגרת החיים הבלתי אפשרית בדרום ואת זעמו ותסכולו של הכתב מהאדישות לכאורה של חבריו לעיתון בתל אביב, בהתאמה.

התירוץ העלוב הזה לקריאה לצאת מהאדישות הישראלית האופיינית הוא קצת מצחיק וקצת עצוב. האם התיאורים האלה חידשו למישהו, גרמו לו להבין באיזה סיוט יומיומי חיים תושבי הארץ, עם איזו מציאות טראומטית עליהם להתמודד? אני מזמין כל קורא המום ומוכה-צער להטיל אבן בעיניים עצומות אל תוך ארכיון הכתבות של Ynet ולראות אם הוא לא פוגע בכתבה זהה המתארת את אותה מציאות קרוב יותר לרצועה, רחוק יותר מ-2012. עברו רק שלוש שנים וחודשים ספורים מאז מבצע 'עופרת יצוקה', מאז שבאר שבע פסעה באלגנטיות אל תוך הטבעת שמצוירת על כל המפות בחמ"ל של אלוף פיקוד דרום מסביב לרצועה. איפה היו תושבי באר שבע כל השנים הארוכות בהן שכניהם ביישובים סביב עזה אכלו, שתו ונשמו רקטות, פצצות מרגמה וטילי נ"ט? האם לא ניתנה אז במה לאזרחים אומללים שביכו וספידו את רוח ה-'ביחד' הישראלית, בזכותה צלחנו מלחמות ומשברים עשרות שנים לפני שהערבים בעזה למדו את ההבדל בין אבן לתמ"ס מונע בדשן? נאה ונוח לצייר את תל אביב כבירת האדישות של ישראל בהכללה אחת בלתי מתפשרת, לי יש הרגשה משונה שבכרמיאל גם לא מתרגשים מהדרום הבוער. האם תל אביב לא הייתה קורבן ל-'טפטוף' במלחמת המפרץ, או שאולי גם בעיר העברית הראשונה קשה למצוא רחוב מרכזי שבו לא עמד פעם אוטובוס שרוף או מסעדה בלי זגוגיות? המנטליות החובקת-כל הזו היא, ככל הנראה, דרכם של ישראלים להתמודד עם המציאות הביזארית שבה אם עברת את גיל 25 אז ראית במו עיניך איך כל אזור חיוג במדינה הזו בער באש תופת, עוד בימי חייך הצעירים. אין לאן לברוח, אז למה לדאוג לתושבי באר שבע? הן יהיו חזקים, כמו שאנחנו היינו חזקים במלחמת לבנון השנייה, כמו שהתל אביבים היו חזקים במהלך האינתיפאדה האחרונה, כמו שרחל מאריאל צריכה להיות חזקה כל יום, כי לך תדע מתי השם שלה יופיע על בלוק מעופף.