לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

מעבר להרי החושך שלי.

Daylight savings are the best invention of our time.

כינוי: 

בן: 35

ICQ: 109855210 





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
7/2010

בד אס


אני יכול להיות בד אס. יכול לתקוף, להגיב בקשיחות, להרים את הקול ולהשתיק. תחושת חמימות של כוח וסיפוק עצמי מתפשטות בתוכי, כשאני נלחם בז'(השם מכורח המציאות ובדחיפת ההתרשמות), השותף הידוע לשמצה שלי ושל א' שהוא סופסוף לשעבר(!). לא יודע למה אני כל כך מרוצה מעצמי, אבל זוכר תחושה דומה כשהייתי נופל על חיילים בתפקיד הקודם, מרגיש שהם חוששים ממתקפות הזעם שלי וסרים לפקודות שאני צורר בהם אחת אחרי השנייה( סתם נו...אני בסדר). כנראה שכמו כל צאצא אחר לקוף ויצור חי, גם אני נהנה להרגיש חזק יותר מהמתמודד מולי...אני נהיה זחוח במיוחד כשתוך כדי הויכוח הלוהט אני חותך בבת אחת את הצעקות, אומר ליריב שלי(שאגב מבוגר ממני בארבע שנים): בוא נרגע ונדבר כמו אנשים מבוגרים. כמו הורה שמרגיע את הטינאייג'ר שצועק עליו בקוליות כזו, אגבית ולא מתרגשת.

קיצר, מרגיש ששיחקתי אותה. אשכרה יש לי אדרנלין מזה שרבתי עם איזה שמוק על 160 שקל שאולי בכלל הגיעו לו...כמו כולם אני רק מנסה לשרוד. אולי אני אצעק גם מחר קצת.
נכתב על ידי , 19/7/2010 23:24  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ארקטיק ואיטלקיות מקומטות


ארקטיק מאנקיז גדולים, באמת. לא הייפ ולא נעליים, רוקנ'רול משובח וקלאסי, בועט וחד. אבל הם רק ילדים. אני מסתכל בוידאו של Secret Door לייב אצל זיין לואו, שומע את הקולות השניים חורקים ואת הגיטרה המובילה חורקת ולא בטוחה בעצמה. מדמיין את הגיטריסט ואת האצבעות הרועדות מהבזקים של תאורה ומצלמות ענקיות שמצלמות כל תנועה של האצבע שלך. ואתה, לפני ארבע שנים לא היית אפילו הגיטריסט הכי טוב בבניין שלך, פתאום מתעדים את הויברטו המהוסס שלך כאילו שאתה איזה גיבור גיטרה. 
אז אתה נלחץ, כי אתה עוד ילד. לא מאשים אותך חבר, אתם באמת מופלאים.

E' עוזבת. שנתיים היא כאן, פלוס סימסטר לפניי ארבע שנים פלוס חמש שנים בתור ילדה. עדיין מזמינה תפריט באנגלית בכל מקום שהיא יושבת בו, עדיין עוברת לאנגלית באמצע השיחה ומצחקקת שאני מעלה את זה. היא בכלל לא שמה לב. אנחנו מדברים טוב ביחד, כמו תמיד. שואבים עידוד אחד מהשני ונהנים זה מזה. E' עולה על מטוס עוד שבוע, לראשונה מזה הרבה זמן ננסה להוכיח שאנחנו ilegall ciblings על אמת, ולא סתם בחור ובחורה שמסתדרים טוב שלא נמשכים אחד לשני אבל מושכים את זה יפה למרות הכל.
E' נותנת לי פתח תקווה ותעסוקה רצינית ביותר, לפחות לשבוע הקרוב. אנחנו מחליטים שמדי שבוע, החל מעכשיו, אנחנו שולחים אחד לשני סיפור אחד שכתבנו. השני קורא ומפרגן/ מסנן, וחוזר חלילה. ככה שנינו אמורים להוציא אחד את השני מתהום אי העשייה התרבותית. לפחות במקרה שלי זה כנראה הסיכוי היחיד. לא מזמן השלמתי עם זה שאני לא באמת עושה דברים בשביל עצמי אם אין איזה בן אנוש אחר שמעורב בעניין ויכול להגיד לי כמה זה נהדר/אצילי/מקורי וכו'. עכשיו עם E' וההסדר החדש יש לי סיכוי.
אז ניגשתי לעבודה. לקטעה הראשון קוראים "אחת מפעם" וזה המקום השני בעולם שהוא יופיע, בעזרת אלוהי ההשראה והמשמעת העצמית.
 אלזה מורנטה כותבת נהדר ולמרות ש"אלה תולדות" עוסק, לפחות בינתיים, באיטלקיות בורות ומקומטות אני מצליח לסחוב אותו בצורה סבירה. אם אני צולח את מבחן שליש הספר, בדרך כלל נקודת האל חזור, ישם גם סיכוי שאני אוכל את המפלצת הזו, שלא ברור מי העורך הטירון שהחליט להדפיס אותה בפונט 9, שיכול להצמית גם את תולעי הספרים האדוקים ביותר.

the secret door swings behind us, she's saying nothing/ she's just giggling alone
נכתב על ידי , 12/7/2010 22:50  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אליזבת' היפה והניצוץ של דניס


הולנד סופסוף בגמר. לפני שתם עשרה שנה חנקתי דמעות כשרונאלדו והחזירים שלו הדיחו בפנדלים את הכוכבים הכתומים ובראשם דניס ברגקאמפ, השחקן האהוב עלי אי פעם. הוא היה אדיש, הוא היה קלאסי, הוא היה מקצוען אמיתי.  השפיץ האלמותי שלו מול ארגנטינה ברבע גמר של 98', אחח, אם לא ראיתם את זה אתם לא יודעים מה אפשר לעשות עם הגפיים התחתונות שלנו. זה לא הבלאגן הווכחני והחצי מזליסטי של רובן, זה  הניצוץ של דניס שעושה לי את זה. אז אולי אנחנו בגמר, אולי ניקח את הגביע, אבל הולנד, את לא באמת בלב שלי...בינתיים נו.
חוצמזה שאני גדול מדי בשביל כל הרגשנות הזו כלפי ספורט. כל פעם שאיזה שער/כרטיס אדום או סתם מהלך יפה מרטיט לי את הלב, אני ממהר לתקוף את הגיחוך שבעניין. מה אני לוקח ללב? זה באמת חבורה של אנשים שרצים אחרי כדור ואת רובם אני כנראה משפיל בטריוויה ולא חולק את אותו הטעם בספרים ומוזיקה.  אבל משהו בגודל, בהתנגשות הלאומית הזו על הדשא, מלחמה אמיתית שאף אחד לא יודע איך תיגמר ואף אחד לא באמת מת עושה לי את זה. זו מנטרה  לא רעה למכור לכל מי שמרים את האף ב"מה אתה אשכרה רואה תכדורגל הזה?!". כן, כל העולם מסי וגם אנוכי.

את "אלה תולדות" זנחתי למרבה האכזבה ובניגוד לציפיות בהזדמנות הראשונה, כשנתקעתי מחוסר מעש בתל אביב הגנה. צומת ספרים, שד' טוענת שהם הרוע בהתגלמותו אבל אני סאקר של המבצעים שלהם דאגו לשתול דוכן מפתה ו"ינקי מקונטיקט בחצרו של המלך ארתור" של טווין נצץ לי יותר מכולם( 20 שקל נו). עכשיו אני כבר באמצע, אבל שעון החול לגמור את תולדות עד שד' חוזרת הולך ואוזל...

יש לי קטע חדש עכשיו עם סרטים קלאסיים מפעם. תנו לי את זה במונולוגים ארוכים ואפקטים גרועים ואני אשקיע ממיטב זמני לצפות בזה. כבר ראיתי את "חתולה על גג פח לוהט" ו"תותחי נברון", ועכשיו גם לי כה ברור שאליזבת' טיילור היא היפה בנשים וגרגורי פק רולס. א' טוען כמובן שהכל חלק מפולחן האישיות שלי והתוכנית הברורה שלי להיות האיש המתנשא בעולם. האומנם? אני מתכוון להתמודד עם קלאסיקה כמו "קזאבלנקה" ואז לראות אם יש משהו בתוכחותיו של א'. אולי באמת נשאבתי לגל ה"פעם הכל היה יותר טוב" שאני כה מתנגד לו בדרך כלל.

נכתב על ידי , 7/7/2010 00:15  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





4,514

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לZoorbaRos אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ZoorbaRos ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2022 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)