היומן

כשאתם חולים, פתאום מרגישים לבד,

יש לכם חופשת מחלה מהעבודה ואתם בבית ופשוט רוצים שיהיה לידכם מישהו אחד מסויים

שתוכלו להגיד לאחרים "החבר/ה שלי איתי" אבל הוא לא כאן.

מעבירה את הזמן בסבבה, אבל מה שהורג אותי זה ה-להיות חולה בבית לבד

ברור שאבא כאן ואמא גם (בדר"כ, עכשיו היא בבית חולים כי גם היא על הפנים, אבל יהיה בסדר ב"ה)

אבל עדיין, בלי לפגוע, אני לא רוצה את ההורים,

אני פשוט רוצה מישהו מסויים (שעדיין אין לי מושג מיהו) שיכנס אליי למיטה, ויחבק אותי בתנוחת כפית ויגיד לי "יהיה בסדר"

רוצה שייתן לי נשיקה על המצח לבדוק עם יש לי חום

רוצה שישאל אם אני רוצה לשתות או לאכול

ושיצעק אם לא אוכל כלום כי אין לי תאבון

רוצה מישהו שיקח חופש מהעבודה כי החברה שלו חולה והוא צריך לטפל בה.

רוצה מישהו שרק יהיה כאן, איתי, רק יהיה. לא יותר מיזה.

זה הרבה לבקש?

אז למה את המעט הזה קשה למצוא, וסקס אפשר בכל פינה?

למה העולם שלנו התחרפן ואנשים רודפים אחרי כסף וסקס במקום אחרי אהבה ונחת?

לא יודעת.