יום שישי היה ירח מלא. היו מלא עננים כאלה שהחזירו אור בצורה מחשידה ויפה כזאת. אבל דווקא את הירח לא ראיתי. נו ברור, טחנתי ת'עבודה בביולוגיה.
אוף.
מה לא בסדר?
אני מנצלת כל רגע ורגע ועדיין אני מרגישה שמשהו מתפספס.
למה אנשים מעשנים? בשם לולת', כל-כך כיף לכם (1) לבזבז כסף בקביעות, (2) להסריח בקביעות, (3) לחנוק ת'צמכם ולנשום משהו ככ מגעיל ומסריח, (4) לדעת שאתם עושים לעצמכם נזק ככ גדול... ובקיצור להיות תלותיים בדברים המגעילים האלה והככ קונפורמיסטים שזה מחליא.
כתיבה אוטומאטית:
כתיבה אוטומאטית היא כתיבה בה כותבים ללא הפסקה, רצף כזה שגם אם אין לך מה להגיד ומה שאתה אומר הוא לא הגיוני בכלל, אתה לא מפסיק, וממשיך לכתוב, ככה במשך הזמן שאתה מגיד לעצמך, 10, 20, דקות לא משנה בכלל. אני חייבת לכתוב כל הזמן. בסוף אתה מגיע למצב שאחרי 10 דקות של שטויות אתה מגיע למצב של מאין פתיחה מנטאלית שכזאת ואז אתה מתחיל לכתוב על משהו שחשוב לך לבטא, או משהו באמת טוב שיש לך להוציא. זאת דרך טובה הרבה פעים לגלות מה מטריד אותך, או סתם מה יושב עליך שאתה לא מאתר בשום צורה אחרת. בסדנאות מתא"ן היינו עושים לנו את התרגיל הזה לפני הרבה סדנאות, בכדי להשתחרר שיזרום לנו או יזרמו לנו רעיונות לפני תרגיל כתיבה, כדי שיהיה נושא שלא הספקנו לכתוב עוד ורק לחשוב עליו, ויש בנו צורך עז להוציא אותו. התנתק לי קו המחשבה. חייבת להמשיך לכתוב, גם אם אין על מה אוף, למה איבדתי ת'נקודה. להמשיך. לא להפסיק. אין לי על מה לכתוב. אני לא מבזבזת זמן. עשיתי כבר שיעורים באנגלית. אני חייבת לכתוב. מזמן לא כתבתי וזה ממש מעצבן, היו לי ככ הרבה דברים להגיד. אני אוהבת להתבטא. תמיד יש לי מה להגיד, ותמיד חשוב לי שיקשיבו לי. בגלל זה בטח פתחתי את הבלוג. למה יש אנשים שלא מקשיבים? אני תמיד מקשיבה, ואם אני לא- תעירו לי על זה, זה בושה. גררר מה לכתוב מה לכתוב מה לכתוב, ברח לי. זה כל-כך קשה הכתיבה האוטומאטית, כי אתה לא יכול להפסיק לכתוב לשקול מילותיך, ובכל זאת רצות כל-כך הרבה מחשבות בראש שעד שאתה מעביר הכל לכתב, כבר דברים מתחילים לברוח ואז במאמץ לחשוב על זה אתה כותב שוב שטויות. עדיין אני לא יודעת אם הגעתי לפואנטה, בדרך כלל לא לוקח לי הרבה זמן. למה עכשיו כן? אוף, אתם חייבים לנסות את זה. זה באמת משחרר אבל. טוב נראה לי שאני עכשיו אסיים, זה במידה מסויימת מלחיץ, אני לא אוהבת שמלחיצים אותי. ואת עצמי אני משתדלת לא להלחיץ. סטגדיש.
האס-אמ-אס הראשון שקיבלתי השנה, היה מעודי.
האס-אמ-אס הראשון ששלחתי השנה היה לדניאל.
השיחה הראשונה שלי השנה הייתה עם עודי.
השיר הראשון שהקשבתי לו השנה היה December Flower של In Flames .
שיעור ראשון שהיה לי השנה הוא אנגלית.
מוזיקה אירית זה ככ יפה. זה מן קלתי, כפרי, מיושן, חודר... גם שירי שתייה זה נחמד, כפרי, משעשע.. אבל הנעימות האיריות האלה, זה פשוט גררר.. אם לא יהיה לי כסף לאיזו טירה באירופה, מה יותר טוב מכפר אולד-פאשיונד שמה. גררר זה ככ להתאהב. עולם ככ יפה. אני יכולה שעות לשקוע לזה
למה הזמן זז ככ מהר. כשאני עובדת ורוצה ללכת הבייתה, אני יודעת שאז השעה תיהיה כבר מאוחרת, ובכל זאת אותו הזמן בו אני עובדת- עבר ולא נוצל בצורה המירבית בה הייתי אחרת. אותו דבר בזמן מועד מסויים להגיש משהו וכדומה. או בזמן שיר מסויים- שלא רוצים שייגמר, ואחרי שמקשיבים לו שוב ושוב, רואים כמה שמן עבר. כמה זמן שיכולת באמת לנצל...ובעצם ניצלת, אבל עדיין יש אכזה שלא הספקתי הכל. איך אפשר לאבד לגמרי כל רצון לחיות? יש ככ הרבה. אי אפשר לנצל הכל בצורה מירבית. לא באופן מעשי כרגע..
שווה רק להמשיך לחיות. רק בכדי לחשוב על זה.
פרשתי מתפקיד העורכת. אני אהיה שותפה פאסיבית. לא יכולתי לעמוד בזה. חסר זמן ביממה. זמן לחיות. זמן למוד. זמן לחשוב, לצחוק. להגיב. חר זמן. מבחינה לוגית זה לא אפשרי. זה נתון.
אמרתי לכם כבר שמשהו לא מסתדר לי?
נ.ב. ככ הרבה חברים שאני מנתקת איתם קשר רק בגלל חוסר בזמן ועודף מחוייבויות שלשים עליהם פס יפגעו במטרות טווח ארוך. ואני תוהה, האם בעתיד אי פעם בכלל יהיה לי זמן שכזה? להקדיש לחברים, אלו שבאמת אני רוצה להקדיש בשבילם זמן?
אני מצטערת כולם... באמת באמת, וגם על המסנג'ר, ושאני לא מתקשרת... ושלא עושים כלום.. גם אני מתגעגעת
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
