עבדתי בכל כך הרבה דברים בחיי...אני מנסה להעלות על הכתב איפה עבדתי עד כה:

בייביסטר. העבודה הראשונה שלי היתה בגיל 9. עשיתי בייביסיטר לתינוקת בת שנה. האמהות שלנו היו חברות והיינו גרים בשכנות והאמא של התינוקת היתה מורה פרטית שמלמדת בביתה והייתה צריכה בייביסיטר בזמן השיעורים. הייתי לוקחת את התינוקת לטיול בגן שעשועים וסתם לטיולים ברחבי השכונה. 

שילמו לי 4 ש"ח לשעה שזה היה המון מבחינתי!!! זה השתווה ל-8 ארטיק קרח שזה היה המדד בשבילי בגיל 9.

עם הזמן השכר שלי עלה בהדרגה, אני זוכרת תקופה ששילמו לי 10 ש"ח ובסוף בטח כבר 20 ש"ח. אני זוכרת שהבית של המשפחה היה הדבר הכי מבולגן שראיתי בחיי... עד היום הוא כך. 

שיעורים פרטיים. כבר מגיל צעיר אהבתי ללמד אחרים. חברה של אמא שלי ביקשה שאלמד את ביתה שקטנה ממני בשנתיים. אני הייתי בחטיבה והיא ביסודי. על העבודה הזאת שילמו לי במתנות...לא בכסף :)

עבודה במפעל משחות שיניים. אבא שלי מנהל חשבונות של מספר מפעלים בצפון והוא סידר לי את העבודה הזאת מיד כשהגעתי לגיל שבו מותר לעבוד... זה היה בגיל 14 נדמה לי. בחופש הגדול נסעתי לקרית שמונה לשבועיים וכל יום הייתי נוסעת לעבוד במפעל באיזור התעשיה תל חי. אני זוכרת שהייתי חוזרת עם ריח חזק של משחת שיניים הביתה, כל יום ריח אחר, מנטה, תות וכו'. עבדו איתי עוד חבר'ה צעירים ונחמדים והיתה אחלה אוירה. העבודה לעומת זאת משעממת מאוד. מבחינת תשלום בטח שילמו לי מינימום אבל אני זוכרת שאבא שלי נתן לי בונוס- תוספת משלו. 

עבודה במפעל צמרוני אזניים. היה כל כך מוצלח בשנה הקודמת אז ביקשתי לעבוד שוב באחד המפעלים. הפעם זה היה מפעל לצמרוני אזניים... שם היה אפילו עוד יותר משעמם והזמן לא עובד מהר כשמשעמם לכן נראה לי שלא נסעתי יותר לצפון בשביל לעבוד.

חלוקת עיתונים. אני וצ'פי שלי בגיל 16/17 הוצאנו ביחד תעודת עובד לנוער. הלכנו לחברת כח אדם וחיפשנו עבודה. שיבצו אותנו בעבודה בקניון ביישוב שבו אנו גרים והתפקיד שלנו היה חלוקת עיתונים בחינם. זה הרבה לפני"ישראל היום" וכו'. זה היה עיתון של מעריב שחולק בירושלים והסביבה ונקרא "כל הזמן". היה לנו כיף לחלק ביחד ואפילו פגשנו כמה סלבס מקומי (פוליטיקאים לרוב. אברום בורג זכור לנו לטובה... כל השאר לא.)

מדריכה בקייטנת "חמד". בקיץ שבין כיתה י' ליא' חיפשתי עבודה ומצאתי מודעה שמחפשת מדריכים לקייטנת חמד. זה העלה בי נוסטלגיה כי זאת הקייטנה שהייתי הולכת אליה כל שנה! ממש רציתי להדריך שם לשם סגירת המעגל. הלכנו אני וחברה לראיון, אחר כך קראו לנו להשתתף בדינמיקה קבוצתית ואחר כך הודיעו מי התקבל. אני לא התקבלתי והחברה כן. ממש התבאסתי. אחרי כמה ימים אחד המדריכים שהתקבל פרש והרכז של הקייטנה חיפש לו מחליף... ואז חברה שלי הציעה אותי והוא הסכים. לקבוצה שלי במחנה הארטיקים קראו "רמזור" (כי לקחו כבר את כל השמות של הארטיקים המגניבים, סולרו, מגנום וכו'). ממש השקעתי בחניכים שלי ובסוף המחזור קיבלתי תעודת מדריכה מצטיינת (ובונוס של 50 ש"ח!) בשנה שאחרי הרכז התקשר אליי וביקש שאדריך שוב אבל לא יכולתי בגלל הלימודים. 

דיילת טעימות בסופר. את העבודה הזאת מצאתי דרך מדריך שחולק לתיכוניסטים "התיכופוניסט" (מי שמע על אינטרנט אז?) העבודה היתה בשעות נוחות, אחרי הצהריים, פשוט לעמוד בסופר ולהציע טעימות/ מבצעים. לא עבדתי בזה הרבה זמן אבל זכורה לי במיוחד התקופה שהייתי דיילת טעימות של שום דורות. הייתי צריכה לקנות באגטים במאפיה של הסופר בקניון ולמרוח עליהם חמאת שום שסופקה לי. בעמדה היה טוסטר, הכנתי בעזרתו חתיכות באגט עם חמאת שום ונתתי לאנשים לטעום. היו מלא הערות על השום- מי תתנשק איתי אחרי שאוכל? וכו'

מלצרית בקפה עטרה. היה שם שלט קבוע שמחפש מלצרים... לפני שבכלל שאלתי על עבודה שם, הייתי יושבת שם בתור לקוחה/מרגלת. בדקתי את התנאים של המלצרים, מה הם עושים בזמנם הפנוי, איך מתייחסים אליהם וכו'. אפילו ביקשתי להחזיר מנה פעם אחת רק בשביל לראות את ההתנהלות... שטויות של בת 18. כשאזרתי אומץ ושאלתי על עבודה, הבוס אמר לי שהוא מחפש מישהו אחרי צבא. לא ויתרתי והסברתי לו שיש לי עוד חצי שנה עד לגיוס ושגם מישהו אחרי צבא יכול לעזוב אחרי 3 חודשים אז מה זה משנה בכלל. הוא הסכים וקבענו לניסיון... ציוותו אותי למלצר ותיק וממנו למדתי הכל. זה היה מקום ותיק מאוד, עם המון לקוחות ותיקים וקבועים שבאים כל יום. ממש מוסד בירושלים (חבל שנסגר חצי שנה אחרי שהתגייסתי). היה לי שם ממש נחמד, אהבתי את העבודה והאנשים ואפילו הייתי היחידה שבאמת הסתדרה עם הבוס הקשוח. כשהגיע זמני להתגייס היה לו קשה להיפרד ממני והוא ביקש שאדחה את הגיוס אבל זה לא בא בחשבון מבחינתי. אני זוכרת שהצוות קנה לי מתנת גיוס פנס וכתבו לי ברכה יפה. 

עבודות אחרי הצבא:

מוקדנית ב-144 של בזק. העבודה הכי מתועדת שלי... יש לי בלוג שלם על העבודה במוקד 144. מדי פעם אני קופצת לשם וקוראת קצת פוסטים...שרדתי שם שנה ותשעה חודשים מתישים ביותר עם סירופ אקמול קבוע בתא. 

סייעת לנערה עם שיתוק מוחין.

אני לא אשכח איך הגעתי לעבודה הזאת. בדרכי לשיעור פרטי בקצה השני של היישוב עברתי בקניון ובסופר היה עיתון חינמי שמעולם לא ראיתי לפני. פתחתי כהרגלי את הסוף של העיתון כדי לחפש את מודעות הדרושים. ראיתי מודעה שנראתה לי מעניינת- לנערה עם שיתוק מוחין המשתלבת בתיכון רגיל דרושה סייעת. הרמתי טלפון ובצד השני של הקו ענתה בחורה שמאוד התרגשה וסיפרה לי קצת על עצמה. קבענו פגישה עם הוריה כבר באותו יום ובדיעבד הוריה סיפרו לי שכבר מהטלפון היא התאהבה בי ורצתה שאני אהיה הסייעת שלה. ליוויתי אותה במשך שנתיים ובעצם חזרתי על כיתה י' ויא' באותון תיכון בו אני למדתי, עם מורים שחלק לימדו גם אותי. זאת היתה עבודה לא קלה אבל הרגשתי שאני באמת מועילה. 

את התלוש שלי קיבלתי מהמועצה ואביה של הנערה נתן לי כל חודש צ'ק עם תוספת משלו כי הוא ידע שהמשכורת מהמועצה לא משהו...

אחרי שנתיים פרשתי ומצחיק שלמחליפה שלי גם קראו לילך. אנחנו עדיין בקשר ואפילו זכיתי לביקור שלה אצלי בחנות הנגישה.

שיעורים פרטיים. זו עבודה שחוזרת בהרבה תקופות. לפעמים לימדתי חשבון+ אנגלית לתלמידי יסודי ואחר כך לימדתי יותר פוטושופ, הכרת המחשב ונפלאות האינטרנט. מדי פעם נתקלים בפרסום ישן שלי ופתאום צצים לי תלמידים חדשים. אני תמיד שמחה ללמד אחרים. אפילו לימדתי מורה שלימדה בתיכון בו למדתי ועבדתי ובעקבות המלצה שלה, גם סגנית מנהל התיכון התחילה ללמוד אצלי. תלמידה שזכורה לי מאוד היא שדרנית הרדיו מיכל מירון שקד שהייתי בהלם שאני מלמדת אותה בבית שלה. הערצתי את תוכנית הרדיו שלה. בתקופה האחרונה החלתי ללמד פנסיונרים (70+,80+) וזה מדהים כמה הטכנולוגיה שלנו נראית פשוטה להבנה מורכבת עבורם.

פקידת קבלה בבית שמואל. אני זוכרת כשראיתי את המודעה בכלל לא ידעתי מה זה ואיפה זה בית שמואל. כשהתקשרתי ענתה לי מישהי שישר זיהיתי שעבדנו ביחד ב-144. עולם קטן. שלחתי קורות חיים ומיד זומנתי לראיון. מי שראיינה אותי ראתה שאין לי ניסיון במלונאות ובכלל עבודה מהסוג הזה אבל היא התרשמה מהעבודה שהייתי סייעת לנערה עם שיתוק מוחין ומבחינתה אני בן אדם וזה הכי חשוב לה. הניסיון כבר יגיע... באמצע הראיון פתאום מישהו שלמד איתי בתיכון עבר ואמר לי שלום ושגם הוא עובד כאן (בקפיטריה). עבדתי שם במשך שנה וחצי ואז המנהלת שלי קיבלתה הצעה לנהל מלון בוטיק חדש בירושלים של רשת שיש לה הרבה מלונות בתל אביב בינתיים. היא מיד הציעה לי לעבור איתה ואני הייתי הרפתקנית וישר אמרתי כן...מבלי לדעת איפה, כמה ולמה. המחליף שלה ניסה לשדל אותי להישאר ושאני אקודם וכו' אבל לא אהבתי אותו...

מנהלת קבלה במלון הרמוני. מפקידת קבלה הפכתי בין לילה למנהלת קבלה שלא נכנסת למקום שכבר עובד אלא ממש מקימה את הקבלה מאפס כולל לבנות צוות, חפיפות לכולם במלון של הרשת בתל אביב (כי אי אפשר לעשות חפיפה במלון שעדיין לא פתוח), טופסיאדה, נהלים, להכיר את המלון. בניתי מפת חדרים, שרטטתי דרכי הגעה, ממש הכל מאפס. זה ממש לא היה פשוט לעבוד עם הבוסית שהיתה לי ובדיעבד מדהים ששרדתי לצידה 5 שנים במצטבר כולל העבודה הקודמת. יש לי 3 מכתבי התפטרות שהגשתי לה. אחר מהם הוגש חודש אחרי הפתיחה. השני לא זוכרת ובשלישי באמת כבר עזבתי. אמרתי לה פעם משהו שמאוד העליב אותה... שהיא כמו בעל מכה. אחרי שהוא מכה הוא מביא פרחים ואתה סולח לו. זאת האסוציאציה שהיתה לי בראש... היא היתה קיצונית ביחס ובהתנהגות שלה. פעם החברה הכי טובה שלי ופעם מפלצת שלא ברא השטן.

מנהלת משרד במרכז העסקים במלון המלך דוד. אחרי העבודה במלון חיפשתי משהו שהוא לא מלון! אז בסוף מה שיצא זה שעבדתי בחברה שניהלה את מרכז העסקים במלון המלך דוד. היתה אוירה של מלון אבל לא באמת הייתי שייכת למלון ולא הייתי בתפקיד שקשור לקבלה. אהבתי את המפגש עם האורחים המכובדים (כולל נטלי פורטמן והתינוק החמוד שלה). העבודה עצמה לא היתה הכי לטעמי וגם עם הבוס שלי היו מגון חילוקי דעות... מה שחיזק לי את העובדה שאני צריכה להיות עצמאית והבוסית של עצמי. עם עצמי אני מסתדרת הכי טוב.

מוכרת בחנות יודאיקה בנחלת שבעה. עבדתי בחנות הזאת תוך כדי עבודה במשרה מלאה... בשבוע הראשון עבדתי כל יום בשתי העבודות והבנתי מהר מאוד שזה בלתי אפשרי מבחינתי... פניתי לבוס שלי ואמרתי לו שזה קשה לי מדי ושאני אוכל לעבוד יום- יומיים בשבוע. הוא הבין את הקושי שלי ואישר לי לעבוד מעט (כי הייתי אחלה מוכרת). התייחסתי לעבודה הזאת כקורס שעוד משלמים לי עליו... למדתי מהבוס שלי המון... הוא ניהל מספר חנויות ב-18 השנים האחרונות והוא העביר לי בחפיפה המון מהידע שלו... דברים שהיה לוקח לי הרבה זמן ללמוד לבד. זאת היתה המטרה- ללמוד מאחרים כדי להגיע לחנות משלי מוכנה. הרגשתי נורא שלא הצהרתי על כוונותיי מראש... הרגשתי כמו מרגלת וזאת הרגשה שלא מוכרת לי . כשפתחתי את החנות שלי פחדתי שהשמועה תגיע לאוזניו וקיוויתי שהוא פשוט לא יידע מזה...אבל השמועה פרסה כנפיים מהר והוא הגיע לביקור ואחרי סיבוב קצר, כשהבין שאני לא מוכרת שום דבר שהוא מוכר, הוא איחל לי בהצלחה וזהו, מאז לא הגיע שוב. אחר כך הוא התחיל להביא דברים של אומנית שגם אני עובדת איתה... איך אני יודעת? אנשים שראו אצלי סיפרו לי שראו גם אצלו אבל הכי קטע זה שמישהו ראה אצלו ואצלי את אותו הפריט אבל אני הייתי יותר נחמדה לכן קנה לבסוף אצלי.

בעלת חנות J'aime מתנות משמחות.

בגיל 31.5 הגעתי למנוחה ולנחלה. אפרט בהמשך...