בבסיס יש המון דברים רעים, אבל כאילו רע לי באותו רגע ואני שוכחת
ממשיכה הלאה תוך עשר דקות ונותנת לעצמי להתאכזב ולעזוב הכל .
נפגעת וסולחת, לא איכפת לי כבר מחברות שהן לא חברות- אני נותנת להתייחס אליי איך שבא לאנשים ופשוט לא יותר מידי תופסת מהבן אדם.
לא יודעת אם זה טוב.. אבל זה לא רע.
כואב לי כל העניין על ההדרכה, יותר מכואב לי.. שורף לי בכל הגוף כל פעם מחדש- כאילו אני מצפה למשהו אחר.
לא ייאמן שדווקא אני . מכל האנשים בעולם.. זאת שישבה ותיכננה כל דבר הכי קטן- זאת ש.. ולא דווקא אין.
שום דבר לא במכוון, שום דבר לא נועד לפגוע או להרוס- הכל מפרגון..יש.
מי יודע, אולי עדיף שיעריכו אותך ושתסבול- אה? .
לא סובלת לא נהנת , מרגישה שחסר לי חלק בחיים שלי, מרגישה שאני כל כולי באיזשהו מקום שאין שם כלום שבא למעני
מרגישה מפגרת כשאני הולכת לשבט, או לפעולה..כאילו חושבים שאני הולכת לעשות איזה 'משהו' ואני גם משדרת תרומה אבל אני לא עושה שם כלום. חוץ מלרצות להדריך לבקש ציוד להכין ולבכות.
חוץ מלתכנן צ'ופרים כל היום או לדמיין את עצמי עם עניבת פעיל.. כמה שזה מבאס לדעת שאתה במקום שאין לך שומדבר שם.
וקשה ללחוץ ולנדנד, קשה להיות קרצייה- כי זה מרגיש לא בסדר, אבל מה לא בסדר בעצם? שאני רוצה לקבל את מה שמגיע לי? שאני רוצה לא להידפק? שאני רוצה שתכלס יהיה לי טוב.. ? .
אז ללחוץ ולנדנד זה הפתרון.. ואם זה הפתרון זה מה שאני יעשה. ולא איכפת לי כמה זה ייכאב.
כי מי שבסופו של דבר הכי מתוסכל מיזה, זה אני..
ומעבר לזה טוב לי, בבצפר נחמד. מכירה הרבה אנשים. וגם אם לא אני חייה עם זה.
מגניב לי בקולנוע.
ואפילו יש לי חבר..לא ייאמן אה? מצחיק - אני מגחכת כשאני אומרת את זה.. תמיד חשבתי שאני יישאר לבד, ובסופו של דבר לא. את האמת כבר הגיע שלב, שהבנתי שלבד- אני לא יהיה. ועכשיו טוב לי.
אני מרגישה שאוהבים אותי מהרבה כיוונים, ומעריכים אותי מהרבה כיוונים. וכמה שזה טוב להרגיש ככה.
העיקר שבסדר. העיקר שהרע לא עולה על הטוב,
העיקר שהתבגרתי
העיקר שאני יודעת איך להתמודד עם כל דבר
העיקר שאני מבינה לאט לאט שאני יותר ממה שאני חושבת על עצמי.
העיקר שאני לא נכנסת לדיכאון(:
ואם לא טוב, יהיה טוב
ואם יהיה טוב- מה צריך כבר?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: