זה תוקף אותי כל פעם מחדש, וזה די טבעי שזה יקרה. בתוך כל הישימון הזה, הצימאון הותיר אותי מצומק, והרגשתי כאילו כל החיוניות שאני יכול לשייך לעצמי, התאדתה ונשאבה על ידי האויר היבש והאפור-צהוב האינסופי. כל עולמי ברגעים אילו היה, פחית קולה. וכשאתה מחזיק את כל עולמך בידך אתה לא יכול שלא לחייך, כי כשאתה יודע ומרגיש שאתה יכול לתפוש את כל הרצונות הכי חזקים שלך ביד שלך הכל נראה הרבה יותר טוב.
הקיץ מגיע, השפתיים הסדוקות, החשק להפטר מהמכנסיים הארוכות, ופחית קולה כעולם ומלואו הנחיתו אותו עליי, וזה נעים לי. שבירה מרעננת לשיגרת החורף המייסרת, בצבא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
