היום הזה מזכיר לי את המסע לפולין, שהיה בקיץ, בין כיתה י' ל-יא'.
זה אחד הדברים הכי חשובים ומשמעותיים שעשיתי בחיים שלי.
אני לא בן אדם שמתבטא במילים יותר מידי, אבל דבר אחד אני יכול לומר.
היום אני מרגיש גאווה.
אותה הגאווה שהרגשתי כשהלכתי במחנות ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, מיידנק, טרבלינקה.
אותה הגאווה שהרגשתי כשהלכתי על פסי הרכבת בכניסה למחנה ההשמדה, עם דגל ישראל גדול ביד, מתנופף גבוה באוויר מעל ראשי.
שיראו. שכל העולם יראה, שאנחנו פה, ואנחנו לא זזים לשום מקום. לא משנה מה.
רק אחרי שחזרתי מפולין, באמת הערכתי את כל מה שיש לי בחיים. לפני זה חשבתי שהבנתי הכל, אבל ממש, ממש לא.
מחנה ההשמדה מיידאנק:
בית הכנסת הגודול של וורשה
החומה של גטו וורשה
המפעל של אוסקר שינדלר:
מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו:
ערימות מזוודות של משפחות שהגיעו למחנה... מצאנו פה את התיק של משפחת אנה פרנק.
בית יאנוש קורצ'אק:
הקבר של המשורר י.ל. פרץ:
מחנה ההשמדה טרבלינקה (היום לא נשארו שרידים מהמחנה, אלא רק אנדרטות זיכרון):
כיכר לזכר מרד גטו וורשה, במרכז העיר:
טקס סיום המסע:
גאווה.
זו הגאווה שאני מרגיש, במיוחד היום.
מחר, אני אלך לצבא, גאה להיות במדי צבא הגנה לישראל.
אני גאה לשרת את המדינה הזאת, שעמה עבר כל כך הרבה.
לא נשכח. לעולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
