בלוג עם אלוהים
מתתי. הרגו אותי לאחרונה. שם למעלה גיליתי שהם לא נותנים גן-עדן. ביקשתי לדבר עם האחראי. הוא ישב שם על הכסא האפור בחדר סתמי מהסוג שאפילו בהסתדרות כבר אין כמוהו. "אתה רואה גן עדן?" הוא שאל אותי ביובש. "אתה רואה כאן צדק?" עניתי לו, שומר מצוות שכמותי. |
| 10/2002
אלוהים על כדורים
הימים שאחרי פטירתה של אשתו היו קשים לאלוהים במיוחד. שוב ושוב ראיתי אותו נשבר ופורץ בבכי תמרורים. אם אשכח לרגע את מראה מותי שלי, היה חוסר האונים שלו, למראה אהובתו הנופחת את נשמתה למולו, מהמראות הקשים בחיי. או במותי, אני שוב מתחיל להתבלבל.
עשינו בשקט את סידורי הלוויה. אלוהים רצה הלוויה חילונית ולכן פנינו לקיבוץ בדרום שמתמחה בלוויות לא-הלכתיות. באותם רגעים אמרתי לעצמי שאם היו כל הרבנים והאדמו"רים השחצנים האלו יודעים מה שאני יודע על ההעדפות של אלוהים הם בטח היו אוכלים לעצמם את הצמיגים השחורים מהפרווה שיש להם הראש. נהניתי קצת, למען האמת, מהבוז שלו למה שהם מייצגים. אלו סידרו אותי 30 שנה והפכו אותי למכונת מילוי מצוות מצוצות מהאצבע. זאת בזמן שהייתי יכול להיות הנהנתן הגדול על פני אדמות. אפילו גד אומר את זה ואני יודע שהוא מתכוון לכל מלה.
עזרתי לו בכל מני סידורים קטנים ומייגעים של אחרי מות קדושים. הלכתי למשרד הפנים עם תעודת הפטירה. סידרתי לו את צו הירושה ושלחתי עותק לבן שלו שגר בבוסטון. ההוא התקשר והודיע שעד הלוויה הוא יהיה כאן ויתגורר ב"הילטון". לא האמנתי לו. כבר שמעתי עליו. דיברתי עם האיש של המצבות ונסענו על הוספה, אלוהים ואני, לבחור לה מצבה. אחר-כך עברנו בדפוס ומשכנו את מודעות האבל. חילקנו את התפקידים בינינו - אלוהים היה מורח דבק על המודעות מאחורה ואני הייתי משטח כל מודעה על הקיר או לוח-המודעות הקרוב. ליד בית-הכנסת העדפנו שלא לשים. אלוהים אמר שהם תולשים כל מודעה של מי שלא שילם על כסא ביום כיפור והם יראו בזה חוצפה כי זה הלוח שלהם אפילו שהעיריה שמה אותו שם.
בצהריים לקחתי אותו לחנות דיסקים כי הוא רצה לבחור דיסק ללוויה וככה הלכנו ועמדנו בחנות ואלוהים שמע פחות או יותר את כל הדיסקים של האיש והאגדה והיו לו אזניות גדולות על הראש הקטן והקשיש שלו. אני עצוב על האיש הזה ואני אוהב אותו. בסוף הוא החליט על "הללוייה" של לאונרד כהן והוא אמר שבלי קשר לאמונה זה השיר הכי מתאים לטרגדיה שלהם.
משם חזרנו לחולון ואלוהים סידר קצת את הבית. הוא אמר שאסור לרדת ברמה אחרי שהיא הלכה ושהוא הבטיח שישמור על הבית תמיד. הרגשתי שהוא מנסה להחזיק את עצמו במצב של שפיות יחסית. הוא אמר לי שברור לו שכרגע הוא במצב של מוות מנטלי יחסי ושבתור אלוהים הוא יודע שמוטלת עליו אחריות להיות חזק. פעם הוא כבר עבר את האובדן הקרוב קרוב הזה עם בנו העובר, אבל שום דבר לא דומה לניתוק הזה מאשת נעוריו.
אחר-כך המונית צפצפה מלמטה ושנינו סיימנו מהר לנגב את הרצפה הרטובה וטסנו לתוכה. הנהג אמר שצריך לצאת מהר כי יש הרבה פקקים באזור של ראשון ויבנה ואם רוצים להגיע בזמן אז זה הזמן.
בדרך לקיבוץ נסענו בכביש המהיר ואחר-כך עברנו לדרך נגבית מוקפת מדבר. חושות של בדווים היו זרועות על גבעות נמוכות וצחיחות וגמלים תועים שוטטו בין שיחים נמוכים ועצי שיטה מעטים שעל קו האופק. המזגן במונית היה מקולקל ואחרי שהנהג טרח להשמיע לנו ממבחר הקללה העברית הבנו שהוא מצפה מאיתנו שנצטרף, לפחות לחלק הבינלאומי. האמת, הדכאון של אלוהים כבר די נמאס לי באותו שלב ומסתבר שגם קצת לו, כי כשנתתי לו מכה בצלעות עם המרפק האלוהים הזה פתאום נכנס לראש של הדחקות וככה נסענו שם, נוטפי-זיעה, אלוהים אני והנהג וקיללנו אחד את השני בכל השפות. כל אחד קילל בתורו והיינו מתפוצצים מצחוק על הקטע. ככה עד הקיבוץ.
בשער של הקיבוץ הפנו אותנו בפנים חמורות לעבר חלקת הקבורה האלטרנטיבית ושם מצאנו את עצמנו מחפשים את החלקה הנכונה בין קברים של נוצרים, כלבים, הומואים ומתאבדים. כי הדת הנאורה הזו, אם כל הדתות של האל האחד, מסוגלת לעשות את המוות אפילו למי שכבר מת בה אבל לא דאג לעשות זאת לפי הכללים.
את הלוויה קיימנו בשקט. אלוהים אמר תפילה מליבו. היא לא היתה דומה לשום תפילה ששמעתי אי פעם. היא היתה מורכבת ממילות פרידה ומילות אהבה גם יחד. אבל היא הודיעה לאשה האהובה שבקרוב יתאחדו ושתשמור לו שם מקום. שום מלה על זכויות היתר שלו כאחד אלוהינו ושום הבטחה לגאולה בתוקף הקרבה לבוס. אחר-כך לחצתי על הכפתור של ה"פליי" בטייפ שהבאנו וככה שרנו כולנו את "הללוייה" כשאלוהים ואני שרים והנהג מונית ממשיך לקלל בהונגרית.
הללויה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
