בלוג עם אלוהים
מתתי. הרגו אותי לאחרונה. שם למעלה גיליתי שהם לא נותנים גן-עדן. ביקשתי לדבר עם האחראי. הוא ישב שם על הכסא האפור בחדר סתמי מהסוג שאפילו בהסתדרות כבר אין כמוהו. "אתה רואה גן עדן?" הוא שאל אותי ביובש. "אתה רואה כאן צדק?" עניתי לו, שומר מצוות שכמותי. |
| 10/2002
17 שניות מפאריס
ביציאה מפר-לאשז חיכתה לי עיר שלמה. בין בנייני העיר היפה בעולם היו חיים שהתנהלו כל העת במקביל לעולם המת שבפנים. אחרי ההוד וההדר של עולם המתים. אחרי ההתפלשויות בעפר ואפר הנפטרים. אחרי הריב והמדון והגעגוע של ההולכים מאיתנו. אחרי כל אלה נראתה פאריס לפתע כממלכה של הסכמה ופתרון. לפיכך, עשיתי דרכי למלון אורחים לא ידוע. אחד שאחפש ואדע כשאמצא.
ברחוב הראשי, בכניסה לבנין מגורים אפרורי משהו, עוצר ומשתהה מעט. עמדתי דקות ארוכות למול כניסה מסוגרת, כממתין להזמנה מבפנים. אפרוריות הבניין מושכת אותי כנורה המושכת פרפר ולא מנסה אפילו להסביר לעצמי את הפשר. לפתע, מבלי להמתין להזמנה, אני נמשך לבוא בשער. מצלצל באינטרקום לדירה אקראית. ללא סיבה או היכרות מוקדמת ובאופן מקרי לחלוטין לוחץ על כפתור שעתיד אולי לשנות את חיי. או את מותי, אני שוב שוגה בהגדרות.
ענתה לי אשה.
הדלת נפתחה מבלי שהגברת קיבלה תשובה מספקת למטרת בואי. עליתי במעלית לקומה השלישית ומצאתי עצמי עומד למול דלת ההולכת ונפתחת על ידה. מולי עמדה אשה זקנה ויפה שכמותה עצובה מעולם לא ראיתי.
"עכשיו מגיעים?" היא שואלת, כאילו נקבעה לנו ואיחרתי. נכנס לדירתה הקטנה ונעתר לכוס הקפה שהיא מציעה לי. כשהיא הלכה להכין את הקפה, הופיע על מסך הטלביזיה שלה מראיין סמוק ששאל איזו בלונדינית גבוהה משהו על הקריירה שלה ואני חושב שראיתי את הראיון הזה כבר פעם. או מליון פעם, אני לא זוכר.
אחר-כך היא נכנסה ועל המסך התחיל סרט אמריקאי מטופש עם מבטא צרפתי. היא שואלת כמה סוכר. אחת. מניחה קוביית סוכר לבנה לתוך הקפה, מכבה את הטלביזיה עם השלט הרחוק, יושבה לידי ומביטה ישר בעיני. לגמתי מעט קפה והבטתי אליה. עוד מעט והייתי שואל את עצמי איך הגעתי לכאן אבל אז היא סיפרה על חייה ועל אהבתה לבעלה שהיה מהנדס ונפל מפיגום בבניין שבנה ותוך 17 שניות הפך לעיסה דביקה של בשר ועצמות. אחרי שמחתה דמעה קטנה, היא ליטפה אותי בפני ואמרה לי שטוב שאני כאן ושידעה שאבוא אך לא ידעה מתי. אמרתי שלא ידעתי שאבוא ולכן לא ידעתי מתי. אבל שטוב לי שאני כאן. היא חייכה ואני הבחנתי שאני מדבר בשפתה ללא קושי, על אף שמעולם לא ביקרתי בארצה או בעיר האורות.
משהו היה כאן מוזר אבל זה קרה כל כך טבעי שייחסתי אותו למותי המוקדם. היא אמרה שמאז שהוא נפל היא כל יום חושבת מה חשב בעת הנפילה. מה ראה. מה עבר בראשו. על מה התחרט ואיזה דין קיבל עליו. עם מי התווכח בדרכו אל המדרכה.
הזקנה הטובה הראתה לי אלבומים שבמשך השנים צברו בהם, המהנדס והיא, תמונות של אושר. רגעים שמורים. כקוביות קרח השומרות על מים חיים היתה מראה לי תמונה אחר תמונה ומציגה את האושר הקפוא שלה. אושר של פעם. עכשיו רק זה נשאר. כאן אנחנו בפרובאנס בטיול של חודש אוגוסט. והנה אנחנו בדוֹבֶר עם מטיילים אנגליים שפגשנו. בפאב בקולון ומול הקתדרלה שבנה לו גאודי בברצלונה. היא סקרה בפני את כל הנקודות שכבשה עם בעלה על הגלובוס ואמרה שעכשיו, הרבה אחרי שנגמרו ה-17 שניות שלו, היא נשארה בלא מקום בעולם.
היא הביטה בי לפתע ואמרה לי שבוא נעשה אהבה כי לא עשיתי מאז. אמרתי בחשש שכן ונזכרתי בנערה. אני מודה, אחרי שאתה מת פעם אחת אין לך פחד מכלום. אבל אחרי שאשה שאהבת עוזבת דווקא כשטוב, אתה כבר פוחד מהכל. אז אמרתי שכן וחשבתי שלא. מציע לה ללכת קודם לטייל קצת בגנים של פאריס והיא נעתרת ברצון. הנה הצלחתי לדחות עוד קצת. אולי היא בכל זאת לא תעזוב.
כשהלכנו בגן הגדול שנמצא 5 דקות הליכה מביתה היא אמרה לי שמעולם לא יצאה לטייל כך. לפחות לא מאז הנפילה הקצרה ההיא. אני חושב שאמרתי לה שזה מוכיח ש-17 שניות יכולות לפעמים להימשך שנים. היא הנהנה וליטפה את פני.
ואז, כשהבינה שאני כנראה חבר אמיתי, היא חשפה את סודה. לפני כן השביעה אותי שלא אגיד שהיא משוגעת ואמרה לי:
"אתה יודע שאני מדברת עם אלוהים?"
לא עמדתי בזה. צחקתי.
היא שתקה והשפילה מבט.
מפסיק לצחוק. שותק גם אני.
הזקנה היפה מרגישה מושפלת ובאחת הופכת עצובה. היא ממשיכה לשתוק והבעת פניה אומרת עלבון חרישי.
"לא. לא. אני לא. אני לא צוחק עליך. אני מצטער, אני כל כך מצטער. זה לא שגם אני חושב עליך. זה משהו אחר. את כל כך אמיתית שזה מביך אותי." ניסיתי בכל כוחי לפייס אותה והיא נראתה כל כך אומללה ועוד יותר מקודם.
"אתה כמו כולם. גם אתה חושב שאני משוגעת. אני יודעת את זה. כמו כולם."
"ממש לא, יקרה! את כל כך את שאת בטח לא יכולה להיות משוגעת. תביני, אני כואב את מה שאת כואבת! אני כל כך מרגיש אותך! אני לא חושב שאת משוגעת. אני יודע שזה העולם סביבנו שמשוגע. את כל כך אמיתית שזה פשוט נוגע ללב. לא חשבתי שאראה אחת כמוך. אני נשבע!"
היא הביטה כמעט מפוייסת ולחשה "באמת?"
"הכי באמת שכן. תאמיני לי, אם היית אומרת לי לפני חודש את מה שאמרת עכשיו לא רק שהייתי מכריז עליך מטורפת, הייתי גם כועס עליך ועל החוצפה והיומרנות והטמטום שאת סוחבת בתיק. אבל עכשיו אני יודע שאת ואני ועוד כמה אנשים שראיתי במקומות מסויימים - אנחנו האנשים האמיתיים. אנחנו מצאנו סוג של גאולה. אנחנו היהודים החדשים! - ראינו את האור או שלפחות דיברנו איתו!"
"יהודי? אני לא יהודיה. אני נוצריה.."
"את, גבירתי, מה שאת רוצה. את יכולה להיות הכל. אם את מדברת איתו אז לא כך משנה איך תקראי לעצמך - את הוא הדבר האמיתי. תאמיני לי. גם אני מדבר איתו והוא גם עונה לי. את לא יודעת כמה שיש לך זכות לדבר איתו. את לא מסוגלת להבין עד כמה שהוא שומע אותך ואת מה שאת רוצה ויכולה לאמר. והוא גם מתעניין ועירני ואנושי וחי וחם ורגיש!"
"מון דייה, אתה יותר מטורף ממני!"
"כן. אני מטורף ואת מטורפת וכל העולם הזה מטורף כי כולם מרמים את כולם. את חושבת שיש מי שלא רוצה לדבר איתו? את חושבת שיש מי שלא מדבר איתו לפעמים? את מאמינה שכולם באמת משאירים לרבנים ולכמרים ולאימאמים שלהם את הזכות הגדולה. אשה טובה - את פשוט אמיתית והלוואי וגם אני. ואלו כולם מסביבנו שלא!"
היא הביטה בי בתמהון. הרגשתי איך היא נועצת בעיני ורואה שם את נפשי בוערת מהתרגשות. נשמתה יצאה לרגע מגופה והושיטה יד לשלי והן החלו רוקדות בין עצי הגן הקסום שבלב הכרך הגדול. האשה הזקנה הזו הפכה בבת-רגע להיות לי היקרה מכל העולם והפכה לנסיכה יפה של אמת. צעירה מספיק כדי להיות אחות לנפשי. בוגרת מספיק כדי להיות לי לאם, עם חיק חם מחיים שלמים.
אלוהים היה שם איתנו והביט בנו בעת שפצחנו במעשה אהבה תמים, וכמו שני ילדים גילינו את כל סודות נפשנו וגופנו זה לזו. באותן דקות נשכחו נערה והמסדרון ורוחות המדבר וגד והלטיני הזקן שכותב לו מכתבים ואפילו האבנים מהחוף. וגם היא, בתמורה לסודי המתרחק, שכחה את הזכרונות הקפואים באלבומים שלו ושלה ואת עיסת הבשר שנדרשה לזהות בבית המוות המזוהם של הרובע ה-13 ואת הקתדרלה והצוקים הלבנים של אנגליה. היינו לוטפים צוואר וצוואר ושפתיה פגשו בלחיי והיא ענוגה, במיטב שנותיה. עם אור חדש בעיניה הכבויות, שפתע נדלקו כמו פנסי האניות בצוק של גיברלטר וריח של נעורים שנחלצו מגוף זקן ולאה. זה היה גופה של מי שחשבה שהיא מתה ולפתע, כמו לזרוס של הרגשות, קמה לתחיה. וידי סדקו את קימורי גופה ואצבעותי היו ננעצות בגבה הלבן, שמתחת למעיל השחור הארוך והמפורסם, ששב פתאום לשיר אהבה. רגליה ננעלו על שלי ותשוקתה גדלה לאנחות כאב ורווחה ותשוקה ואושר על הרגע שהגיע.
על 17 השניות שסוף סוף תמו.
בתוכי ידעתי כי נחרץ גורלנו לעזוב. גם נערה עזבה לאחר האהבה וכמוה אולי אצטרך גם אני ללכת הלאה. לא בגלל שרוצה. מפני שנדרש. לא בגלל אלוהים. משום העולם.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
