| 10/2002
ליד החיים ובגללם
כמו אופרת סבון עלובה, התנהלו חייו של אלוהים בשעות הקרובות. בנו ישב עמנו שלוש שעות תמימות והתעניין מעט במה שקרה לאימו. אם מנכים מהזמן שישב איתנו את 14 שיחות הטלפון שניהל בסלולארי הבינלאומי שלו, את 10 הדקות בהם הכין לעצמו קפה, את מחצית השעה שבילה בשירותים ועוד פרק זמן ארוך שהסתכל באלבום של עצמו מהילדות, מסתבר שהאגואיסט שוחח עם אביו כ-6 דקות וחצי.
אחרי שהוא הלך, פנה אלוהים לישון והתעורר בבוקר עם החלטה. הוא החליט להמשיך ולנהל את העולם כאילו לא קרה דבר. עזרתי לו למצוא עוזרת, אחרי שראיינו כמה מועמדות. אחת אפילו חשבה שאנחנו זוג הומואים והיא שאלה אם אנחנו ישנים במיטה אחת. אלוהים קצת הסמיק ולי זה הספיק בשביל לקבוע שהוא מעט שמרני. בטח החינוך שהוא קיבל היה אחר משלי. בעצם, למה אחר. אני עוד זוכר את מכות הרצח שהחטיפו לשני בנים בישיבה שלי כשנתפסו מנסים לחקות נשיקה שהופיעה בתצלום ישן מתוך מגזין אמריקאי שמצאו ברחוב בבני-ברק. גם אני הייתי קצת נבוך והסברתי בשקט שאני חבר של המשפחה ואני עוזר להתמודד. היא חייכה בהבנה ולא השתכנעה. אז לא קיבלנו אותה. אפילו שהיה לה נסיון רב והיא אפילו עבדה פעם אצל שר בממשלה והיתה מנקה אצלו שנים.
בימים הבאים, כשאלוהים החל יוצא לעבודה שוב, נראה היה שחזרה קצת שפיות לחייו. קיויתי לראות שפניו חוזרים לעצמם. רציתי לראות את העיניים הכבויות הולכות וניעורות ואת הניצוץ הבהיר שב אליהן, אבל דבר מכל אלה לא קרה. הוא אמנם החל לתפקד, מה שגרם ללא מעט התרחשויות בעולם. פתאום התמלאו המסכים בשטפונות גדולים, רעידות אדמה בסולם ריכטר ומלחמות קשות בסולם ההרג. מנגד, החלו תנועות פיוס לקיים מגעים לשלום במקומות אחרים, הכלכלה העולמית החלה לפרוח ולצאת ממיתון ממושך וקולות של עולם חדש נשמעו מכל מסך ורמקול.
אבל אלוהים לא השתנה עם העולם שלו. הוא המשיך לחיות ליד החיים ולקיים את עצמו מעבודה קשה וכאב פנימי עצום. ליבו היה כפות באזיקים של כאב וזכרונות אהובתו היו מהדקים את החבל על הלב המיוסר. אמנם היה נוסע לאיים שכל כך אהב והיה עוד מאזין לשירים היפים של הכהן הקנדי שלו, אבל עדיין.
וכך היינו יושבים מדי ערב על המרפסת בחולון ומסתכלים אל הכוכבים ומדברים על הכאב.
"למה אתה כל כך אוהב איים?" שאלתי אותו פעם.
"מה זה למה? למה אתה אוהב לישון?"
"לא, למה דווקא איים. למה אתה תמיד מראה לי איים?"
"לא שמתי לב לזה קודם אבל כשאני חושב על זה אז זה באמת ככה."
"נו, אז.."
"אתה יודע משהו, אני לא יודע למה. אין לי מושג," והוא שתק רגע ארוך. "אם אני מנסה לחשוב על זה ברצינות, אז זה אולי בגלל שגם אנחנו מן איים כאלה. מן איים המוקפים ים וכל אחד מאיתנו רוצה להתחבר לחוף אחר. להגמל מבדידותו. מרגע הלידה שלנו אנחנו חולמים להתחבר לחוף אחר והבדידות הזו, כמו גל גדול, לוקחת אותנו תמיד ים אחד רחוק מדי."
"אז זה בגלל זה שאתה כל כך אוהב איים?" שאלתי.
"לא. אבל זה יכול היה להיות הסבר מעניין. תודֶה."
"ומה בכל זאת ההסבר?"
"אני לא יודע. חייב להיות לכל דבר הסבר?"
"מה, לא?"
"אולי לא. מי אמר לכם שלכל דבר יש הסבר הגיוני? מי אמר שתבינו כל הסבר? מי אמר שתוכלו להגיע לכל הסבר?"
"אני חושב שזו שאיפה. אתה יודע שפעם, כשהייתי בחור ישיבה, לא נתנו לי שום הסבר. התשובה להכל היתה שזה מלמעלה. עכשיו אני כבר מבין שאין תשובה כזאת שאין תשובה. אז אני מוכן להתאמץ להבין כל תשובה, אבל שתינתן! ולא שהשאלה כל כך חשובה. אבל בכל זאת."
"ואם יש דברים שלא תוכל להבינם, לייב שמעון?"
"אשתדל להבין."
"ואם ממש לא תוכל לקבלם כהגיוניים?"
"אין דבר כזה. אחרי שראיתי שאלוהים הוא כמו שאתה ולמדתי על איך הדברים מתנהלים למעלה וכאלה, אני מאמין שאני יכול להבין ולקבל הכל. פשוט הכל."
"ואתה לייב, אוהב ים או איים?"
חשבתי רגע. "אני אוהב מדבר. אבל דיברנו עליך?"
"בגלל נערה?" הוא הקשה.
"לא. בגלל המדבר. בגלל שבמדבר אף אחד לא יכול לצבוע דברים בורוד או להסתירם מאחרי העצים. הכל במדבר גלוי. כמו בעולם שלך. אתה מלמד אותי שאפשר להיות גלוי ולא להסתתר מאחרי איצטלות, לא?"
"אז בגלל זה אני אוהב איים." אמר לי גד. "בין כל אי לאחר ישנו ים. אתה יכול לראות בו בדידות. אני רואה בו הזדמנות למפגש עם אי אחר. רק לחתור מעט ופותרים הכל."
"אז למה אתה לא חותר לחוף הבא? אתה מלא עצות לכולם אבל מה איתך? אתה בטוח שאתה לא איזה נותן עצות סדרתי שבעצמו לא יכול לטפל כי הוא סתם?"
הוא קצת נעלב. ראו עליו. התחרטתי תוך כדי דיבור אבל ככה אני. פולט ולא תמיד שולט. בלשוני.
"אני חותר, לייב שמעון. אני חותר. אבל הים כל כך גועש עכשיו. אני פשוט לא הצלחתי עדיין להגיע."
דמעה שזלגה מהעין האלוהית ירדה אל לחיים חיוורות של אדם עצוב שבאחת רוצה למות אבל לא יכול.
"בוא, אני רוצה להראות לך משהו. אתה חייב לראות. זה אולי יסביר לך." הוא הזמין אותי להניע את הוספה שלי ונסענו את אחת מהנסיעות המהירות האלה שאליהן התרגלתי ולמדתי לאהוב. מצחיק שלפני כמה ימים הרכבתי לוספה שלי סירה ואלוהים שישב בסירה עם הכובע הקטן שלו נראה כמו ספן תורכי. הוא אפילו הספיק לנמנם. טוב, לא ממש לנמנם, כי הנסיעה ארכה פחות מדקה, אבל כשהגענו לקוּבּה הוא סימן לי לעצור. עוד פעם אי.
על האי נסענו נסיעה קצרה עם הוספה עד שהגענו לחוף ציורי, מהסוג שרואים בכל מיני תכניות טבע של הטלביזיה בכבלים. הוא ביקש ממני לחנות ליד בית גדול ויפה. ירדנו לחצר הבית ופסענו אל הבית עצמו. גד עמד והשקיף אל האוקיינוס הגדול ממרפסת הבית ואני, ניצב לידו, השתוממתי על המראה והיופי.
אלוהים אמר לי בשקט: "פה, על המרפסת הזו, בבית הזה, "לה ויחייה", הנשקף אל אחד הנופים היפים בעולם חי אחד האנשים הנערצים והמצליחים בעולם ואחר-כך ירה לעצמו בראש. היית מאמין?"
אני כבר מזמן מאמין להכל. אין דבר שאני לא מסוגל להאמין לו.
אז אלוהים סיפר לי על ארנסט המינגווי ועל הדייגים הקובנים שהפכו לחבריו הטובים. הוא סיפר על הסופר והאיש שידע את הנשים היפות ביותר, את אהבת האנשים כולם, את הכסף הגדול וההצלחה והפרסום והכבוד והנוחות והתהילה, אבל בחר במוות. הוא הזכיר רבים כאלו אבל כל הזמן הראה לי את האוקיינוס הניבט מחלונו של הסופר. הוא אמר שהעולם הזה לא מובן גם לו לפעמים, ושעד היום הוא כועס על הילד-איש-זקן הזה שקיבל ממנו הכל והוא בחר במוות למול האוקיינוס הגדול. הוא סיפר על הדייגים שהתיידד איתם על החוף ושאמרו שהיה מאושר איתם תמיד והירבה בשתיה ובדיחות ושמחה מלב. הוא סיפר על ספריו שהיו תמצית כל היפה שברוח האדם ובכוחו למול הטבע כולו. הוא סיפר על דמיונו הפורה ויפי מילותיו שבחר לו. אבל בסוף הוא אמר שכל האנשים הגדולים והקטנים, מרוב שהם גדולים או מתוך שהם קטנים, נמצאים על מן אי בודד כזה וכשהם צריכים לחתור הם לא תמיד מצליחים להגיע.
ככה הוא מרגיש, הוא אמר.
אלוהים, גם אם הוא רוצה, לא מתאבד.
אז, במקום זה, הוא נקרע בתוך עצמו מבדידות וכאב וגעגוע ורוצה כבר להגיע אל החוף.
אבל הוא לא רואה אותו ממטר. וגם לא רחוק יותר.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
