בלוג עם אלוהים
מתתי. הרגו אותי לאחרונה. שם למעלה גיליתי שהם לא נותנים גן-עדן. ביקשתי לדבר עם האחראי. הוא ישב שם על הכסא האפור בחדר סתמי מהסוג שאפילו בהסתדרות כבר אין כמוהו. "אתה רואה גן עדן?" הוא שאל אותי ביובש. "אתה רואה כאן צדק?" עניתי לו, שומר מצוות שכמותי. |
| 10/2002
מהשנאה ובחזרה
כל הדרך בחזרה מקובה שתקנו.
אלוהים ישב בדממה בסירה של הוספה ונראה טרוד במחשבות. העצב על אשתו חוזר לו בכל פעם שהוא פוגש במוות. עושה רושם שבתוך תוכו הוא שונא את המוות ואת המלאך האחראי עליו ודי נראה מוזר שהוא, בורא עולם והאיש החזק בתבל, לא יכול לעשות שום דבר כדי להרחיקו מאיתנו. עכשיו, משהזכיר לי ולעצמו את המוות של המינגווי, אלוהים לא הצליח לעצור את הדמעות. הוא ישב בסירה והתייפח כמו ילד עצוב. זה הגיע לזה שליד גיברלטר הייתי חייב לעצור בשביל לתת לו קצת טישו מהתא של הוספה. אני תמיד שומר לי שם למקרה שתהיה תקלה והידיים יתלכלכו. הוא לא הצליח לעצור את הבכי והתמוטט על כתפי. כך, ישבתי שם על האבן הגדולה הזו, שכמו נזרקה אל החוף, ועל כתפי נשען האיש החזק בעולם כשהוא בוכה את נשמתו עד כלות.
או כמעט עד כלות, כי כשהלילה החל לרדת והשמש האירה באדום את הקצה של הים-תיכון שלנו, אלוהים פנה אלי בדמעות ודרש:
"שום דבר על הדמעות שלי ועל הכאב הזה!"
"מה פתאום. למה? א... על מה אתה מדבר?" שאלתי אותו. אני הרי שומר מכל משמר על הפרטיות שלו. לא היה צריך להגיד בכלל.
"לא בגלל משהו אבל עכשיו כשכל הספינות שלי טבעו אני חייב לדעת שלפחות אתה נותן לי כתף. אני חייב לדעת שאתה שומר על מה שקורה כאן בסוד. אני חייב לדעת שאתה חבר אמיתי ולא איזה אבק סלבריטאים שאי אפשר לסמוך עליו."
"גד, אתה יכול לפעמים להיות כל כך טפשון שאתה ממש מזכיר לי איזה ילד." התנשאתי קצת. גם זו תכונה שלפעמים מרגיזה אצלי - מישהו חלש ואני מעלה את עצמי מעליו.
"אל תעליב!" הוא החל לצחוק ולשלב את הצחוק עם הבכי בצורה שממש הזכירה ילד שבכה ומקבל סוכריה תוך כדי.
"תגיד. לא בא לך לפעמים לפטר את המלאך המוות הזה? או לריב עם השטן ולירות בו במצח?" שאלתי.
"הו לייב חמוד. אתה כל כך תמים לפעמים." ידעתי. הדמעות החלו להעלם. אלוהים מסוגל בשביל שיחה טובה למכור את אמא שלו. יש לו נטיה להרצות והאמת - הוא די אוהב את זה. - "זה לא עובד ככה. לכל אחד יש תפקיד. אי אפשר לפטר מישהו רק בגלל שהוא מצטיין בעבודתו ואנשים לא אוהבים את מה שהוא עושה."
"כן, אבל מה טוב בחולירות האלה? מה בדיוק הם תורמים לאנושות?" הקשיתי
"אז זהו שהם לא צריכים לתרום לאנושות. אנחנו בני האדם (האנחנו הזה חוזר כל פעם והוא אומר אותו בגאווה, סתם נקודה לציון - ל.ש.) כל כך בטוחים שהכל צריך לתרום לנו. תבין, ידידי, העולם הזה מתקיים הרבה מעבר למה שאנחנו צריכים וחשוב לנו. יש בו מחזורי חיים וגלגולים והבטחות וחזונות ובני-האדם הם רק חלק קטן מהסצינה."
"ובכל זאת?"
"הם אחראים על הפחד והשנאה בטבע. מלאך המוות מדביק אותנו בפחד לכסא, בכל פעם שמסוכן, והשטן ממלא אותנו בשנאה אחד לשני וברוחות רעות כלפי העולם שלנו. אתה יודע, לייב, מלאך המוות הרבה יותר מוצלח מהשטן. הוא הרי הצליח להדביק את רוב ברואי העולם בפחד מהמוות. רדוף אחרי חיה או ציפור וראה איך הן פוחדות מהמוות שאתה נושא בידך."
"והשטן?"
"הוא הרבה יותר גרוע בנזק שהוא מביא איתו. אבל, למזלנו, הרבה פחות מוצלח בתוצאות. רק בני-האדם מספקים לו הצלחות. אין חיה, עוף או רמש המסוגלים לשנוא. הישרדות היא הדבר היחיד המעניין אותם. אבל שנאה? - אנחנו יודעים לשנוא. רק בני-האדם מצליחים להרוג בבני מינם מתוך שנאה נקיה. מתוך עוול טהור."
"ואתה לא שונא? לך אין מישהו שהיית רוצה לחסל?" שאלתי אותו בעניין.
"איני שונא דבר. לא שנאתי מעולם. זאת אומרת, לפחות לא מאז שאני אלוהים. ואני ממליץ לך, נערי, לאהוב. אל תשנא. נסה להוציא מרפרטואר המילים שלך את המילים 'שונא', 'מתעב' וכאלה. נסה למצוא בכל דבר את היפה והמועיל. אין בריה ודבר בעולם שאין בו יופי וטוב. מצא את הטוב הזה והתמקד בו."
"אבל איך אפשר רק לאהוב? התרגלתי שאנשים רעים אני שונא. זו לא איזה סנקציה לא הגיונית, אתה יודע?"
"כך זה נראה. אבל בתוך תוכך אתה יודע שאפשר לאהוב ולחפש את האהבה ופחות את השנאה."
"אז רגע. אם מישהו תוקף אותך אתה מגיב באהבה אליו?"
מסתבר שהוא חשב על ההתקלה הזו והוא מיהר להשיב "הו, ממש לא. כשתוקפים אותך עליך להשיב מלחמה ולנצח. לא מדובר כאן באהבה. מדובר כאן בחינוך. כל אדם בעולם צריך לדעת שתוקפנות, דווקא משום האהבה, לא תעבור ללא עונש איום. התוקפנות היא שנאה ומי שמבליג עליה נותן יד לנצחון השנאה על האהבה הנקיה."
"אז למה זה חינוך?"
"כי כשאנחנו מחנכים את ילדנו אנחנו צריכים לעשות את אותו הדבר. אסור לנו לתת לו לשלוט בנו ולקבוע איך יתנהלו הדברים. התנהגות כזו רק תקלקל אותו ותפגיש אותו בכאב עם העולם שבחוץ. אם נגיב בחוזקה וללא חשש על הפרות קטנות של ההתנהגות שלימדנו, נמנע מילדנו את המפגש הכואב עם העולם שבחוץ - העולם שלא יוותר לו ויעניש אותו גדול על כל עבירה שיעבור. אנחנו חייבים להציב לילדנו גבול ולרעינו גבולות, כי כל תוקפנות שלא תיבלם במהירות תביא ליותר ממנה."
שתקתי. יש כאן חומר למחשבה.
על הצוק הגדול שמעלינו כבר נדלקו מגדלורים גדולים שהאירו את הים התיכון. סירות עתיקות של מוּרים היו נחות על קרקע הים ומשוועות לאור וגדודים של טבועים היו מעלים אורות קטנים מקרקע הים אל העולם כולו ונוטעים אותם עמוק אל תוך השמיים המשחירים. המטוס של ראש הממשלה הפולני שהתרסק כאן פעם היה מחליד בקול עמום ומכסה את הרוגיו בשמיכה של מים מלוחים ודגי מעמקים. התמכרנו, אלוהים ואני, לאויר הלילה ולרוח הקרירה הנושבת על פנינו.
אך משהו הטריד אותי. "גד, אתה הרי אומר שאין טעם במצוות יד שניה ובדתות. וכאן אתה מורה על מצוות. לא?"
"ממש לא. אני לא דורש מאיש דבר. אני אומר את דעתי ואת מה שהייתי חולם שאדם הגון יעשה. זו אינה דת. זהו מוסר. זהו חינוך לאדם שאני אוהב. הלוואי ששיחות כאלה היו מתנהלות ביניכם בני-האדם בכל עת שאתם בדילמה. הצרה היא שיותר מדי אנשים מחפשים הוראות הפעלה לעולם. לזה אני מתנגד. מישהו כתב את הספרים ההם וזה לא אני."
אלוהים כועס לפעמים והרגשתי שזה היה רגע כזה. אפילו הכעס אצל אלוהים מכובד משהו. הוא ביטא את כל הבוז שיש לו כלפי מי שמנסים לכפות דעתם על השאר ועדיין שמר על עקרונותיו. הוא לא שונא אותם ולא מתעב. להיפך, הוא אוהב את העובדה שיוכלו להשתנות ואולי אף יעשו זאת פעם.
כן, בטח. כמו שנערה תחזור אלי והמהנדס ישוב 17 שניות אחורה, לקומה שממנה נפל.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
