| 10/2002
אלוהים במכונה
"אלוהים תגיד, איך יודעים מהו הכיוון שנכון ללכת בו?" שאלתי את אלוהים פעם.
"אה, זה פשוט. הולכים בכיוון הלא נכון וטועים בדרך." הוא ענה.
זה היה פעם כשיצאנו לטיול שבת בארץ. הוספה היתה אחרי תיקון ופתאום נסעה כמו איזה 'הארלי דיווידסון' מהסרטים. העמסנו בארגז שלה כל מיני דברי מתיקה, סנדביצ'ים ותרמוס קפה מהביל ויצאנו לדרך. הקטע עם הממתקים התברר לי באותו בוקר באופן ודאי - אלוהים די אוהב דברי מתיקה. הוא שמר לו תמיד ממתק כלשהו בכיס - את זה ידעתי תמיד. אבל שזה עד כדי כך מפותח אצלו, זה היה חדש גם לי.
זה היה כשאשתו עוד היתה בחיים והכל היה בסדר. היא מאד אהבה שבתות שקטות בבית והוא דווקא התלהב לראות את הארץ מגובה הוספה שלי. אלוהים היה קצת עיף כי עבר עליו שבוע מטורף. הוא כל הזמן רץ בין משברים ואסונות שניהל בו-זמנית ברחבי העולם. עכשיו כבר שמתי לב שגד עובד יותר מדי קשה ושכל הזמן הוא צריך ליזום פרוייקטים גדולים. מה שמרגיז זה שאף אחד לא אומר לו תודה ולא נותן לו פרס 'העובד המצטיין', שלא לדבר על הזמנה לבית הנשיא וכאלה. עבודה די כפויית-טובה להיות אלוהים כזה. כולם מתייחסים אליך כמו אל איזה גובה חובות ואומרים: "אלוהים נתן ואלוהים לקח" או "אללה הוא אכבר", כאילו הכל מובן מאליו. כאילו אם אתה יצירתי ומשקיע מחשבה בעבודה אז זה הכי טבעי שיש ואין פחות מזה. טוב, האמת היא שבאמת אין הרבה למי להשוות אותו.
בקיצור, אלוהים אותה שבת היה ממש הרוג מעייפות אז החלטנו שאני אבחר את היעדים ואעיר אותו כל פעם שנגיע למקום מעניין. הבן-אדם נרדם בסירה של הוספה כמו איזה גרעין של אפונה ונראה כמו עובר זעיר על הכסא המרופד שידע ימים יפים יותר. הרעש המונוטוני של המנוע עשה לו שינה טובה ואני נסעתי צפונה לאורך הים וחשבתי על נערה.
נעים לנסוע בכביש החוף בשבת בבוקר. יש הרגשה מיוחדת באויר. מן מנוחה לעולם כולו. כל העצים והכבישים ובנייני-העסקים הגדולים - כולם נחים פתאום וקמים מאוחר. כל הצמתים והזונות והרמזורים - כולם עוטים ארשת מפוהקת של מי שאין מה לדבר איתו כי הוא נח. זה מסוג הדברים שאפילו אלוהים לא יוכל להכחיש - שמשהו כן תרמה לנו הדת הממוסדת עם המצוות מיד שניה. שעונג השבת, שהיא כל כך מטפחת, משרה אוירה גם על מי שלא דתי. אז יום המנוחה השבועי הזה תקף לכולם אבל בא מהדת. מצד שני, הרבה דתיים היו מתים לשמחת-השבת של הנסיעה לים והתחברות לאינטרנט או לאיזה סרט טוב. ואני יודע את זה כי הייתי שם.
ועכשיו אני מתענג על נסיעה מזמזמת על כביש החוף, עם וספה משופצת, כשאיתי נוסע הגדול מכולם. גם בנחירות. כמו איזה יצירה לכלי הקשה אני שומע את נהמת המנוע הקטן ומדי פעם מבליחה את הרעש נחירה רועמת שנשמעת כמו תקלה במנוע.
ליד הרצליה עצרתי כדי להשתין והוא המשיך להיות רדום אז לא הערתי אותו. נכנסתי לשירותים המסריחים של תחנת-הדלק וסתמתי את האף מהריח האיום ששרר שם. עמדתי מול האסלה שהיתה פעם לבנה ועכשיו היתה סדוקה ומכוערת ועשיתי מה שעשיתי. הניאגרה הצהובה מריקבון, נראתה כמו מאפרה לא-מוכרזת, עם סימני סיגריות שדורות של מעשנים חסרי-נימוס כיבו עליה. משסיימתי והייתי עסוק בשטיפת ידיים חשבתי שאני שומע את קול המנוע של הוספה אבל כמובן שלא התייחסתי.
הפתעה. כשיצאתי מהשירותים לרחבה של תחנת הדלק הבנתי שהבלתי-צפוי קרה - מישהו גנב לי את הוספה ואת אלוהים בתוכה. בשניות הראשונות הייתי בהלם כי לא ממש ידעתי מה עושים במקרה כזה. למי אני מספר שגנבו לי את הוספה היה ברור. אבל איך אני מדווח שחטפו לי את אלוהים, בלי שמאשפזים אותי על איזה סעיף נפשי? מי השוטר שיקח על עצמו לחפש את הבורא הספון בסירה של וספה כתומה משנת 82?
היה ברור לי שנקלענו, גד ואני לצרה קטנה. בכל זאת רציתי לקוות שהוא ישתמש בכוחות המסויימים שלו בכדי להחלץ מידי החוטף ואולי אפילו יביא לי את הקטנוע בחזרה. בשלב הזה עוד לא ידעתי מה שאני יודע היום היטב, שאלוהים הוא בכיין סדרתי ואחד שלא יעיז לנצל את מי שהוא בכדי לקבל איזו שהיא הטבה על פני האדמה. מן צדיק צדקני מזן מיוחד.
החלטתי לדווח במשטרה ולהסתכן בלגלוג של השוטרים. תפסתי טרמפ ליפו ונכנסתי לתחנת המשטרה העותומנית, כי רק שם אני מכיר. התייצבתי לפני היומנאי שנראה טרוד באיזה פריצה של חנות בפשפשים. כשהלה התפנה לברר איתי על תלונתי הגדרתי את המקרה כ'גניבה של וספה ובתוכה חבר'. הפרטים שהתבקשתי למסור על הוספה, נמסרו באופן מדוייק לחלוטין, אך את הפרטים על החבר השארתי די עמומים. פתאום הסתבר לי שאני לא יודע עליו הרבה ובלי כוונה הסתננה מחשבה לראשי ולא הרפתה. מסרתי את שמו ואת כתובתו והמחשבה החלה מתחזקת. שאלו אותי אם התנגד ואמרתי שאני לא יודע ושלא שמעתי דבר מהשירותים של התחנדלק. בשלב הזה, היומנאי התקשר לאשתו וברר פרטים חסרים.
עכשיו הייתי כמעט משוכנע שהסברה שעלתה פתאום בראשי היא נכונה. כנראה שגד שלי הוא אינו אלוהים. אולי יש לו כוחות, אולי הוא מסוגל לעוף עם וספות באויר ולהגיע במהירות לכל מקום על הכדור אבל אלוהים הוא לא. אלוהים של העולם, הבורא שלי ושל נערה ושל האבנים ההן מהחוף של קיטי, האיש הכי חזק ביקום, שעושה שתי רעידות אדמה עוד לפני ארוחת-בוקר, לא היה נותן שיחטפו אותו בתוך סירה של וספה מתחנת-דלק. ועוד כשהוא ישן.
היומנאי אמר לי להמתין כי אשתו של גד בדרך.
לא עברו חמש דקות, ועוד לפני שאשתו של גד הספיקה להגיע, נכנס לתחנה אחד ואמר שהוא רוצה להחזיר וספה שגנב בהרצליה, באיזו תחנת-דלק. היומנאי הנדהם שאל למה הגיע דווקא ליפו וכיצד החליט להודות ולהחזיר, יכול היה לנטוש לצד הדרך. הגנב, שהתגלה מאוחר יותר כסטודנט תפרן לתיאטרון, הסכים שיש הגיון בשאלה והודה בכל. הוא למד פעם שכשמספר סיפור נקלע למצוקה, לעיתים יוכל להחלץ ממנה רק בטריק של 'אלוהים במכונה', מן פטנט שפותר את התסבוכת בקלי-קלות. במקרה הזה, הוא באמת מצא אלוהים במכונה ותרתי-משמע, כי לאחר כמה דקות של נסיעה, גילה איזה מטורף מתנמנם לו בסירה של האופנוע. ושיא הטמטום, אמר התיאטרלי הגנב, שההוא עומד על דעתו שהוא אלוהים ושאולי כדאי שנעצור את סיפור הגניבה בנקודה זו כי "סוף גנב לתלייה...".
השוטר המשועשע לא הצליח להסתיר את חיוכו ובהדרגה החל לצחוק בקול גדול, מהסוג שהם מרשים לעצמם רק לאחר שפתרו איזה פשע קשה לפיענוח. כן, ממש.
עזבתי במהירות את היומנאי המגחך ואת השחקן המובטל עם האזיקים ויצאתי החוצה.
בחניה של המשטרה, מצאתי את הוספה הכתומה שלי ובתוך הסירה יושב לו אחד אלוהינו. ברנש עירני, מחוייך ולועס מסטיק בנונשלנטיות.
זה היה גד.
ללא ספק. אלוהים זה היה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
