בלוג עם אלוהים
מתתי. הרגו אותי לאחרונה. שם למעלה גיליתי שהם לא נותנים גן-עדן. ביקשתי לדבר עם האחראי. הוא ישב שם על הכסא האפור בחדר סתמי מהסוג שאפילו בהסתדרות כבר אין כמוהו. "אתה רואה גן עדן?" הוא שאל אותי ביובש. "אתה רואה כאן צדק?" עניתי לו, שומר מצוות שכמותי. |
| 10/2002
תתחבר לעצמך
אחד הדברים שיפים אצל גד הוא חוסר היומרה שלו לחנך אותך. אין לו חצי פוזה של איזה מנהיג העולם או מנהל כללי של היקום. אם אתה לא יודע מיהו, אז כמו שאתה רואה אותו - הוא לא שווה יריקה. רק אחרי שאתה מתחיל להבין עם מי אתה מדבר, רק אז, וגם זה עם הרבה מאמץ, אתה מתחיל להפנים איזה אדם גדול הוא.
אז אמנם הוא עסוק הרבה בעולם ומדי פעם הוא פולט משהו על איזה קרחון שהוא המיס ושהציף איזה אי על יושביו או שהוא מספר על ההר-געש ההוא באיטליה, אתנה או משהו כזה, שהוא שוב השפריץ מסביב, אבל עדיין.
יש בו איזה פשטות כובשת שגם אם היא לכשעצמה נראית לך איזה קטע כזה של להיות חזק ולהיראות חלש - היא הדבר האמיתי. ממש כמו שנערה היתה מנסה כל הזמן להציג את המתחברת לאדמה בזמן שהיתה מהממת ושמיימית ועשתה אהבה כמו אלה רומית שיורדת רק לרגע למיטה שלך.
כל כך מטעה אלוהים שאני לפעמים מתפתה לפקפק במיהו ומהו בדיוק ואז עולות לי שוב המחשבות על הטירוף שלו ואיך זה שאלוהים יכול להיות פועל בניין ומובטל וכל מיני דברים שממש לא מסתדרים לי עם בריאת העולם וכאלה.
והיות והוא אומר לי תמיד להתחבר לעצמי וללכת על האמת שלי, גם אם היא עולה לי קצת ביוקר, אז החלטתי להגיד לו את זה בפשטות. עמדתי לפני כמה ימים ואמרתי לו: "תוכיח לי שאתה אלוהים.".
האמת הוא די הופתע כי הוא חשב שכבר התגברתי על הקטע הזה ואני נמצא כמה שלבים אחרי. בסך-הכל די נפתחנו זה לזה בזמן האחרון ואפילו שהוא יודע על החשדנות של בני-האדם ובמיוחד של כאלה שעלו כבר למעלה והוכרז גלגולם החדש, אף על פי כן הוא היה אפילו קצת המום. אולי קצת נעלב ממני. אבל הוא אומר לי תמיד להגיד את האמת גם היא כואבת. לא ככה?
זה היה אחרי שאכלנו צהריים במסעדה של אבו-נאדר ושנינו טחנו שם חומוס עם פול ועם כל החמוצים שאשתו של עיסאם מכינה ושעושים אהבה עם הלימון והשמנזית שהוא מוסיף לעיסה האלוהית שלו. היינו מוקפים מסביב בזבל וברחוב עברו מולנו מכוניות רבות שעשו רעש והפריחו עשן מאגזוזים חלודים ואני קצת התפלאתי שהוא מסוגל להתחבר לג'יפה הזו, על אף האוכל המדהים שאנחנו אוכלים שם.
הקיצקץ, גד שהיה מצד אחד שבע ושמנמן (הוא תמיד מלטף את הכרס הקטנה שלו אחרי הארוחות האלה ושותה את הקפה עם ההל מהטרמוס של עיסאם במין נימנום מדושן שהוא שומר למסעדה הזו בלבד), הסכים להוכיח לי שהוא אלוהים. הוא רצה לדעת איך אני דורש את ההוכחה שלי. הוא אמר שאם אני רוצה אז הוא מוכן לחבר איזה שתי יבשות בבת-אחת. "רק תבקש רעידת אדמה קטנה ואני שם לכם את אתונה ישר מול יפו." הוא הפטיר ונתן לי להבין שהוא רציני ואני רק צריך לבקש.
אבל אני לא אהבתי את הרעיון של להזיז יבשות ורעידות אדמה עלולות גם הן להרוג, אז ביקשתי ממנו שנלך על משהו אחר. הוא שאל אם אני רוצה שייבש איזה חלק מהים התיכון. הוא אומר שהוא יכול לסדר לנו מסלול יבשתי מתל-אביב עד סנטוריני בלי בעיות. "תוכלו לנסוע לשם ברכב." הוא השתחצן.
אבל אני שוב ביקשתי משהו יותר צנוע, אבל מוחץ.
ואז הוא הציע את השוס של החיים שלי. או של המוות, אני שוב לא ממש בטוח איך אומרים את זה במצבי. הוא אמר שהוא כבר עשה את זה לסיד בארט בסיקסטיז וההוא השתגע אבל גד הבטיח שאם אני מוכן לקחת את הסיכון הוא מוכן להפגיש אותי עם עצמי.
לא כל כך הבנתי אז שאלתי אותו על מה בדיוק הוא מדבר והוא אמר שפשוטו כמשמעו - אני אוכל לפגוש את עצמי כשהייתי קטן. אוכל לדבר עם עצמי ולשבת לשיחה עם מי שהייתי.
לדבר עם מי שהייתי ולראות את עצמי מפעם. הנה לך רעיון יצירתי שרק אלוהים עצמו יכול לבצע. מי כמוני יודע את הסודות של עצמי ומי כמוני יוכל לזהות ולו גם את התרמית הקטנה ביותר. הסכמתי מיד.
מול החומוס של עיסאם יש כנסיה גדולה עם צריח גבוה. תמיד בין ניגוב ללגימה אנחנו מסתכלים עליה ואומרים שהיא ממוקמת בול במקום של התיאבון. אלוהים הציע שניכנס לתוכה ושם אוכל לפגוש את עצמי. במגדל של הכנסיה שקט ומבודד ולא יפריעו לנו והכומר שם חבר שלו ובטח לא יתנגד.
מסתבר שגד כן מסתדר עם אנשי-דת.
חצינו את הכביש ונכנסנו למבנה מרשים ומפואר שכמותו יש רבים בעולם. הפאר הרב שמאפיין את המקומות האלה היה פעם בשבילי איום על כל מה שהייתי וכל מה שהאמנתי בו התנגד לו בתוקף, אבל היום הרגשתי הרבה יותר מפוייס כלפיו ופחות מפוייס כלפי הדיכוי הרוחני שמייצגות הדתות האלה כלפי מאמיניהן.
עליתי עם גד למגדל הגבוה כי שם ידענו שיהיה לנו שקט ועוד משהו.
כשנכנסנו לחדר העליון במגדל הכנסיה, ממש בסמוך לפעמון הגדול התלוי שם, עמד לו לייב שמעון נוסף וצעיר ממני ב-15 שנה. עמד והביט בי בסקרנות.
הוא היה בן דמותי, ללא ספק, ועל אף לבושו החרדי היו עיניו שובבות כשם שהיו שלי עתה. זו היתה אמנם שובבות מסוג אחר מזו שעכשיו. עתה הייתי חופשי. אז הייתי תמים.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
