והימים היו קשים במקומותינו ואלוהים היה מרוחק ממני אז שנות אור. הייתי מסתובב עם נערה במדבריות ובעמקים והיינו מחפשים לשוא אחרי האושר הגדול. לשוא אני אומר מחפשים, כי האושר הגדול ההוא היה נחלתנו כל הזמן ההוא. או לפחות שלי. היא עדיין פיקפקה בכל וערערה על היופי והטוב ששפעתי. אני הודיתי לאלוהים שהיתה שלי.
היה זה מעט לאחר שנחתמה העסקה וניתן לי החופש וניתנה לי הדחיה ויכולתי לחפש את שלי מבלי להיות כבול באזיקי השמיים והעולם ההוא, העולם של החרקים הקטנים והמאוסים שרצו שאהיה. העולם שאנוס הייתי כבר להיות בו. עולם שבו הכל קטן וזעיר אך מלא ביצרים ובקיום שעליו הייתי כבר אמור להאבק ללא הפסקה.
אהבתה ונעוריה של נערה הצילו את זיקנתי הצעירה, זיקנתי בת השלושים. וכבר למדתי ממנה שיש מי שנולדים זקנים ומי שנולדים עוללים. היא הציגה לי זקנים בני שלוש שמנהלים את עניינם בכבדות. היא הראתה קשישים בני שבע המהלכים בין בני האדם כשהווייתם קשה ומרירה, מוזנחים ומוטלים בקצוי החברה, משל היו אבני שוליים לצידו של כביש שלא נותר בו מקום. ממנה גם למדתי לזהות את אותם נערים ונערות שזקנתם היא איומה. אותם אלה שנעוריהם נלקחו מהם ברגע של אימה או בילדות שלא תסתיים אף פעם.
ובאותם ימים גם הכירה לי את העולם היפה של האמנים. של אלה שלא היכרתי מעולם. המציירים גוף של אשה או אגרטל פרחים ומנציחים את היופי והכיעור בנאמנות ובאהבת התמונה. שכותבים מנגינות ולחנים ומשמחים בני אדם או מרגשים אותם עד בכי.
גם כשהם רעבים.
או עצובים.
ובחוכמתה האינסופית, היתה נערה מראה לי את הקשר בין הדברים ומגלה לי את האושר הקטן. אך רק את האושר הקטן הראתה כי את הגדול עדיין חיפשה.
צפינו יחד בילדים המציירים ורושמים את עולמם הקטן והתמים על ניירות גדולים ולבנים ותמימים כמו סדינים קטנים וחדשים במיטה של בובות. היא הראתה לי אותם כשהם בונים ארמונות בחול של הים ומשיטים סירות קטנות בחפירים שהיו יוצרים בחול הרטוב. היא הקסימה אותי ביפי הסיפורים של הילד, הרוקם את חלומותיו באריגים דמיוניים שהיה ממציא רק לה בלבד. היא זימרה לי את שיריו של נער שפגשה פעם וששר על עולם יפה יותר שיש בו אהבה אבל גם רחמים וכנות.
זה היה האושר שלה. האושר של הילדים.
היא לימדה אותי שמי שהאמנות בעיניו לא יזדקן לעולם. האמנות שייכת לנעורים ולילדות ומי שיקח אותה איתו אל החיים - ישמור על נעוריו לתמיד.
על כנפיו של מטוס דמיוני, שהמאוורר העילי שעל התקרה היה מטיס ממקום למקום בקול רשרוש מתמיד, גילתה לי נערה, באותם הימים, את עולם האהבה ופיתויי הגוף. האמנות שלה. היינו שוכבים על מיטה גדולה בחדר קטן וממריאים למחוזות עונג חדשים. קולות העונג שלנו היו מתמזגים עם רעש המכוניות העולה מהרחוב למלון הזול שבו שכנו אז.
ומטוסנו הקטן היה ממריא לגבהים שלא ידעתי מעולם שאדם עשוי להגיע אליהם.
מנועו המרשרש היה נושא את אהבתנו לחבלי-ארץ חדשים ולא-מוכרים, למדבריות בתוליים של עונג ואהבה. כשאנחות של תשוקה ותאוה היו מפריחות את השממה וכפריים מנומנמים היו דופקים לנו על הקירות שרוצים לישון.
כמו הטייס ההוא, אנטואן דה סנט-אכזופרי, שמישהו הביא לי פעם ספר עליו, נדמיתי אז לטייס של אהבה, במטוסי המרשרש. הוא ,שפגש במדבר את הקטן שבנסיכים, היה ודאי כמוני, שפגשתי את נערה במדבר אהבתי. וממש כמוהו, שמטוסו אבד במדבר, אבדה אהבתי במדבר של אהבתה של נערה נחשקת.
יופיה היה מאיים. תמיד ידעתי שתעזוב אבל קיויתי שתשכח.
בחדר הקטן ההוא שבמלון, החליפו זה מכבר את מאוורר התקרה המרשרש למזגן חדיש ושקט במיוחד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
