| 11/2002
פרפרים ונשמות
הקושי האמיתי בלהיות אלוהים הוא בכך שאתה אחראי על כל כך הרבה אנשים. אתה לא ממש יכול לעשות כל מה שבראש שלך ויש לך מגבלות הנובעות מהתפקיד. אבל כל הדברים נדחקים הצידה כשמדובר בכאב הפרטי שלך.
את זה למדתי כשטיילתי עם גד בהרים.
זה קרה כמה חודשים אחרי שהפולניה נפטרה והוא כבר היה בשלב של האופטימיות והשיבה לחיים. זה לא שלא היו נפילות פה ושם וגעגועים שהיו משביתים לו את היום, אבל, בסך-הכל, הוא השלים עם הפרידה ממנה ונתן לה ללכת. הוא החל ללכת אפילו לאיזה מועדון של היכרויות לגיל-הזהב וסיפר לי שהוא פוגש שם חבר'ה על רמה. הם מטיילים ביחד ועושים ערבי הווי קלילים עם שירה וריקודים עתיקים שלמדו כשהיו בוינה של סוף המאה הקודמת. אף אחד לא יודע שם פרטים על העבודה של אלוהים והם בטוחים שהוא מין פנסיונר כזה, כמו כולם.
אבל, אם לחזור לאותו טיול בהרים, נסענו הבורא ואני לבקר איזה כפר קטן של אמני תחרה שפעם ליאונרדו דה-וינצ'י ביקר בו, כדי ללמוד על דוגמאות תחרה לאיזה ציור שלו. לגד יש הרבה סימפטיה לליאונרדו והוא מזכיר אותו לא פעם. הוא מספר איך עזר לאיש הרנסאנס המקסים הזה, כשההוא צייר את הג'קונדה ונתקע עם הספומאטו בקצה הפנים. אז אלוהים, במילים שלו, פשוט ריטש את הציור וליאונרדו הבין מיד את משמעות ה"תגלית".
בקיצור, ליאונרדו סיפר לו, באותה תקופה, על איזה כפר של אמני תחרה שהוא ראה ועכשיו, כמה מאות שנים אחרי זה, החליט גד להראות לי את המקום.
אבל לכפר ההוא לא הגענו מעולם.
בצומת כפרית קטנה של דרכים ראינו בית-עלמין גדול וישן. אלוהים ביקש ממני לעצור את הוספה וירדנו להסתובב בין הקברים. רוח נעימה של אחר-הצהריים נשבה לה בשקט והאור המצטבע אט בכתום הטיל צללים עמומים מהעצים אל הקברים הקטנים. שורות של צלבים היו מפוזרות באי-סדר יחסי על פני המקום המוקף גדר אבנים קטנה. שביל קטן עבר בין החלקות וביתר אותן לרבעים וחצאים.
יש משהו חינני בחוסר הסדר של בתי-עלמין כפריים. במיוחד בכאלה שכבר מאות שנים נקברים שם בני הכפר לדורות. הצלבים היו נישאים אל השמיים בגאווה כמצביעים על הכיוון הנכון אל בית-הנשמות שלמעלה ולמטה שולטת עזובה לחה ועגמומית. בתוך כוכים קטנים ומוגנים מהרוח בזכוכית, היו דולקים, פה ושם, נרות קטנים לזכרון. תמונות של צעירים עם עיניים חודרות ואנשים עטורי קמטים היו מביטות מחלק מהקברים. מבטים של אינסוף. צעירים או זקנים - אבל לנצח.
אני לא יודע מה סוד הקסם של בתי-קברות ולמה אלוהים כל כך מתחבר אליהם. אולי זו אשתו ואולי יש סיבות אחרות, אבל הוא משוטט שם ובוחן את הקברים בסקרנות ובעניין שלא תמיד מובנים לי.
הוא עצר ליד אחד הקברים והתיישב על אבן.
"אתה יודע לאיפה הולכות הנשמות?" הוא שאל אותי פתאום.
"מה הכוונה, אם אני יודע? - אתה הרי שולח אותן לגלגולים אחרים, לא?"
"כן... לא בדיוק... הם כולם עוברים אלי לבית הנשמות ומשם אני מפנה לתפקידים חדשים. אבל אני דואג לתת לנשמות לחזור מדי פעם למקומן. ידעת את זה?"
"לא. על מה אתה מדבר?"
"לא היית בצבא, לייב שמעון, נכון?"
"נכון. אני ניהלתי את המלחמות שלי באוהלה של תורה..." - אמרתי לו בציניות שסיגלתי לעצמי בכמעט שנה האחרונה.
"בצבא יש חופשות. אתה יוצא מדי פעם הביתה. ככה בדיוק אנחנו עושים לנשמות. גם הן חוזרות לעיתים הביתה."
"הן יוצאות הביתה? אתה רוצה להגיד לי שאנשים פתאום חוזרים למקומות שהיו בהם בחיים קודמים?"
"כן."
"ואיך האנשים האלו נראים. כמו שהיו או כמו שהם עכשיו?"
"לא ככה ולא ככה. הם נראים אחרת."
"איך?"
"הם באים כפרפרים."
"מה?" אני שואל אותו בתמיהה לא מוסתרת.
"הפרפרים שאתה זוכר מחייך הן הנשמות השבות למקומן. הם מרחפים להם בבתיהם ומוסרים בשקט אהבה ליקיריהם, שעזבו בלית-ברירה. נושקים לקירות ביתם ונחים לרגע למול אהוביהם. מביטים בעיניים טובות על התינוקות שגדלו ועל העלמות שהפכו נשים וילדו ילדים. אלו הנשמות שלכם. אלו הפרפרים." - אלוהים הביט בי בעיניים טובות.
"ואיך אתה מבטיח שהאנשים לא יפגעו בפרפרים ובנשמות?" - שאלתי בסקרנות.
אלוהים חייך. "זו בדיוק הסיבה שהפרפרים כל כך יפים. האנשים אינם מסוגלים לפגוע בדבר כל כך יפה כמו פרפר. רוב האנשים, לפחות."
"וגם אני אוכל לשוב ולראות את שרה פייגה שעזבתי מאחורי ואת אמא ואבא ואת האחים והאחיות שלי?" שאלתי.
"תוכל כשתרצה. אבל דע לך שהכאב גדול ויש שלא עומדים בו. ומפני שפרפרים לא בוכים, מה שנשאר להם הוא להטיח את כנפיהם במנורה החמה. עיני הנשמות הן בכנפיים וחום המנורה מעוור אותן לעד. זה מחיר הגעגוע והייאוש שלא כולם עומדים בו."
"ומה קורה לו לאדם או למי שנשמתו יוצאת לטיול שורשים שכזה?" הקשיתי.
"זו שאלה חשובה. הרי נשמתך הולכת ומה נשאר בך, אתה שואל. התשובה היא במה שקורה בשנתך. כשאתה ישן ואין לך חלומות הרי שנשמתך יצאה לה לסיור שכזה. גופך נח ומחכה לה שתחזור. אתה מעין מת על תנאי."
"וכשיש חלומות?"
"החלומות הם משהו אחר. זה דווקא החלק החביב על רבות מהנשמות. הגוף נח והן יוצאות להן לסרט בקולנוע של הנשמות. לא לבדן הן יוצאות. הן פוגשות חברים ומכרים ואוהבים ויריבים והן רואות את הסרטים הכי טובים שיש."
"וחלומות כאלה מתגשמים?"
"לפעמים. גם בקולנוע של הנשמות יש פרומואים ו'בקרוב'. אתה יודע..."
וכך, כמעט בלי כוונה, או שבכוונה גמורה, גילה לי הבורא את התגלית הגדולה של עולם הנשמות העליון. הוא חשף בפני מעט מהסודות הכמוסים של החיים שאחרי.
אחרי השיחה הקצרה הזו, הוא המשיך לסקור את המצבות ולזהות שם מכרים. הוא ראה שם שמות שהכיר וזכר כל פרט על חייהם ומותם. הוא סיפר לי בהקפדה, ומבלי להשמיט פרטים ואפילו המביכים ביותר, מיהו מי ומי עושה מה היום ופתאום התחלתי להבין שאלוהים, גם הוא, מסוגל להיות רכלן לא קטן. ויש לו זכרון מעולה - תכונה חשובה לרכלנים.
"הוא ושרה פייגה היו מוצאים שפה משותפת." - אמרתי לעצמי בשקט. הוא היה משתלב נפלא בממלכת "מה יגידו" של רבי-עקיבא פינת שמואל הנביא.
פתאום ראה שם שם שגרם לו לעצור ולשבת במקומו. הוא נראה קצת המום ואפילו לי, שכבר מכיר קצת את הנטייה שלו לדרמות, נראה הדבר קצת קיצוני.
הוא סיפר לי, לאחר שקצת לחצתי עליו, שהאיש הקבור כאן הפך לאחר מכן, בגלגול אחר, לסוס הכרכרה של ערב החתונה שלו.
זה היה הערב המאושר בחייו, הוא נזכר. זה היה יומו הגדול. הוא אהב אותה כל כך. וכל כך כואב לו עכשיו.
ושוב הגעגוע.
הוא סיפר לי על הערב ההוא את כל הפרטים. איך היו מהלכים, הוא ואשתו החדשה, בהתרגשות בין האורחים, שבאו לחתונתם עם מתנות צנועות כי היה קשה בארץ. איך היו הוריהם הגאים מנשקים את הקרובים והרחוקים ומסתכלים על שניהם, שהפכו לאחד, באושר ואהבה. איך היו מצטלמים עם כולם בגאווה ובהרכבים שונים. איך רקדו לאורך כל הערב ואיך היא היתה רקדנית מושלמת ויפה והוא דביל הנשרך אחריה, עם שתי רגליים שמאליות ואהבה גדולה.
וכך הוא רקד בין הקברים, וכשידיו חופנות גוף דמיוני, הוא הדגים לי את תנועות המחול המושלמות שלה ואיך היו סובבים שניהם במחול קליל, צעיר ואוורירי.
פתאום היה אלוהים צעיר וחיוני כמו שלא הכרתי אותו מעולם ויכולתי לדמיין אותו כך, רוקד לו עם עלמה יפה ומושלמת.
"היית צריך לראות אותה אז, לייב שמעון, היא היתה יפה כל כך!" הוא קרא אלי בהתלהבות.
"יפה כל כך!" הוא המשיך לקרוא ורקד.
הואלס המושלם הזה היה צריך להגמר מתי שהוא. כי לפתע פגעה רגלו באבן והוא נפל על האדמה היבשה בבכי איום וקורע לב.
"יפה כל כך!" הוא התייפח שם בין הקברים. "את יותר מדי יפה בשבילי. יותר מדי יפה!"
רציתי לגשת אליו ולחבק אותו, אבל הפעם נדמה היה לי שאלוהים צריך קצת זמן לעצמו. אז פניתי משם והלכתי אל הווספה המחכה מחוץ לבית-העלמין והמתנתי לידה בסבלנות כשמדי פעם אני שולח מבט אל האיש הדואב, הבוכה בין הצלבים.
זו כבר היתה שעת שקיעה והשמיים הפכו אדומים מדם. מרחוק הצלחתי לראות את העננים מעל לים והברק הבהיר של המים נצץ כמו מראה למול השמיים הסמוקים. אלפי מלאכים היו יושבים שם ודאי וסוגרים את התריסים על עוד יום שנגמר ואני, עם אדונם אני שוהה ומחכה שיגמור להתגעגע ויבוא לישון אצלם.
הוא נשאר שם עוד שעה ארוכה, עם מי שיהיה סוס הכרכרה של חתונתו ועם אהובתו המושלמת והרחוקה. והוא בכה על חייו שלו ועל מותה שלה ועל אלוהים אחד שגם הוא בן-אדם וגם הוא יכול למות מגעגוע וגם הוא כבר לא יכול לעשות שום דבר בנדון.
ומעליו ריחף באותו הזמן פרפר קטן ויפה ומלא באהבה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
