בלוג עם אלוהים

ישבנו, אלוהים ואני, על אבן בצד הדרך וחיכינו לגרר, שיבוא ויסחוב את הוספה למוסך. כבר הרבה זמן שאני רוצה לרמוז לו שאולי יקנה לו איזה אוטו משלו או שלפחות יבקש שיתנו לו אחד מהעבודה. אני פשוט לא יודע איך לגשת לזה מבלי שישתמע כאילו אני לא רוצה להמשיך ולהסיע אותו בוספה. אז אוקיי, עם הוספה קל לעבור בפקקים והיא חסכונית ולא נתקעת הרבה, אבל עדיין.

ובכלל, אם כבר נתקעים, אז הוא לא יכול לעזור ולחלץ אותנו משם?

או שאולי גם זה איזה מבחן שהוא עושה לי.
 
הבורא ישב שם לידי. הוא השתעשע בעלה קטן, ולטענתו מופלא, שמצא על הארץ ורשם על האדמה הלחה כל מיני רישומים חסרי-משמעות מבחינתי. אני מצאתי לי איזו פחית קולה שהתגוללה על הארץ והתחלתי לבעוט בה לקול צהלות ההמון הדמיוני שהמצאתי לי.

כנראה שכל אחד חולם פעם להיות איזה כוכב כדורגל עצום שכולם מריעים לו אחרי השער הגורלי שלו. בטח גם אני.
 
גד היה עסוק ברישומים שלו ולא נראה מוטרד מזה שבעוד כמה דקות, אשרי המאמין, יצטרך לזנוח אותם שם. מדי פעם עברה מכונית בודדת והיו אף שנופפו לנו לשלום מתוכן. השמש החורפית עמדה במרכז השמיים הדרומיים וקרניה ליטפו אותנו ברוך ובאהבה. המתנה. שעה ארוכה עברה.
 
לפתע, כמו בסרטים האיטלקיים הישנים, הגיח ממורד הכביש רכב גרר מקרטע שנראה היה כאילו הוא עצמו יכול להעזר באיזה גרר משלו. הגרר התקרב אלינו ועצר בצד השני של הכביש.

"אתם הזמנתם גרר?" - צעק אלינו הנהג, כאילו הדממה כאן היא רק תפאורה וצריך לצעוק בכדי שישמעו אותך.


"לא, אנחנו חלק מהנוף." - התבדחתי איתו ומיד ראיתי שזו לא בדיחה מוצלחת, כי הוא המשיך לנסוע צפונה.
 
אחרי שנעלם מעבר לעיקול, גד נכנס ללחץ. "מה אתה מתבדח איתו ככה? לא כל אחד מבין הומור ציני כזה."
 
הוא צדק. זו היתה שטות.

אבל, לשמחתי, מסתבר שההוא כן הבין כי תוך שניות הוא הופיע בכיוון הנגדי ועצר לידנו כשהוא לועג בקול: "עבדתי עליכם, הא?"

כן, עבדת עלינו, עכשיו בוא תיקח את הוספה למוסך כי נמאס מהפסטורליה כאן.
 
אחרי שהוא העמיס את הוספה אל המשאית הזמין אותנו הנהג לשבת איתו בקבינה והחל לנסוע. מסתבר שהוא היה טיפוס די חביב ואפילו נחמד כי לא הפסיק להתבדח ולעשות מצב-רוח טוב. הוא קצת הזכיר לי את הנהג מהלוויה של הפולניה אבל בלי הקללות. איתנו בקבינה היו גם הכלב והחתול שלו וכל הקבינה היתה מלאה בנשורת של פרווה שגרמה לאלוהים לשיעול אינסופי ולי סתם לגועל.

"כלב יפה." ניסיתי להכניס תוכן משלי לקבינה.

"משהו." השתעל אלוהים חצי מלה מנומסת וחצי צינית וזרק את התוכן החוצה.

"לא באמת." אמרתי

"איזה מזל שחיות לא בוחרות אותנו ולא צריכות להחליט על היופי שלנו." הוא אמר.

הנהג, שלדעתי לא הבין את העוקצנות שנפלה על גד פתאום, צחק בקול גדול ונראה מרוצה מהנוסעים שלו.

"אם זה היה ככה אז שתי אלה היו עוזבים אותי מיד." הוא צחק בשגיאות, תוך שהוא מסתכל במראה שלמולו.

"לא באמת, תחשבו על זה," אמרתי "אנחנו בוחרים חיות על פי תכונות חיצוניות ורוצים שיבחרו אותנו על פי מי שאנחנו. זה מה זה לא הוגן. החיות הן נשמות טובות וגם לפחות יפות שבהן מגיעה אהבה."


אלוהים ראה שהשיחה הזו לא מעניינת אותו כרגע, אז הוא רמז לי בעיניים שדי עכשיו והעביר נושא: "איפה אתה מתקן את האופנוע?"


"לא רחוק מהבית יש לי מוסך."
 
המשכנו לנסוע בשתיקה.

 

"מאיפה אתה?" שאל הנהג את גד. מסתבר שלאנשים יש חוש למה שמעניין. הוא לא שאל אותי.

"אני מכל המקומות."


"מה זה?" הוא שאל, בהבלטה מוגזמת של תדהמה מעושה.


"אני מכל מקום שתרצה. אני מהכוכים של יפו ומארמונות הפאר של פאריס. אני משטח ההפקר של פמגוסטה ומהר הגעש של האי. אני מהחופים של קיטי ומהמדבר של נערה. אני מהבית בחולון ומהצוק של גיברלטר. אני מכל המקומות עכשיו."

הנהג שאל אותי אם גם אני משוגע. הבטחתי שכן וביקשתי שיוריד אותנו במוסך שבחולון.

היה תורו לשתוק, עד שהגענו לשם.
 
כל המקומות שאלוהים מנה היו מקומות שכבר הכרתי. יש לזה משמעות?

כשהגרר הוריד אותנו במוסך ונסע, הבורא הביט בי ואמר: "אני יודע מה אתה חושב."
 
"כן. איזה חבל שאי אפשר שבני-אדם יהיו באמת בהרבה מקומות ובאותו הזמן. כמו שאמרת לו."
 
"באמת חבל. פעם דווקא חשבתי על התכונה הזו גם לכם. אפילו התחלתי לעשות כמה ניסויים אבל החלטתי בסוף להשאיר את זה לדור הבא."
 
"לדור הבא של מה?"
 
"לפיתוח עתידי של אנשים. אתה יודע, לייב שמעון, שבעצם כל העולם הזה התחיל כמין סטארט-אפ הזוי עם הרבה רעיונות טובים ואפס משקיעים. מסביב לי התרוצצו אז דינוזאורים ולטאות גדולות ואני כבר עבדתי על ההולכים על שניים. אני עוד זוכר את היום שהצלחתי."
 
"קראו לו במקרה אדם?"
 
"ממש לא. לא אדם ולא חוה ולא נעליים ונחש. הוא בכלל היה שחור. והוא היה היא." הבורא אמר.
 
"מה זה היא? אתה רוצה לאמר לי שהאדם הראשון היה אשה?"
 
"כן. מתוק שלי. המייל-שובניזם שלכם לא איפשר לכם מעולם לראות את הדברים באופן הגיוני. מכרו לכם איזה אגדה על צלעות ועניינים ואתם קניתם ורצתם להתפלל. נו, באמת.."


"אז רגע, עשית את חוה ומה?"


"מי אמר חוה? מי נקב בשם? קראו לה בכלל 45673."


"שזה?"


"שזה כלום. זה היה מספר הקטלוגי בפיתוח. אני עוד זוכר את מלאך המוות ניגש אלי ושואל אם אפשר כבר להרוג את זה או שעוד פעם יצטרך לבוא במיוחד אחר-הצהריים כדי לעשות את העבודה."


זו היתה דרך ציורית לתאר את הבריאה. יש לו סגנון לזקן.


"ואז, איך זה המשיך?" הייתי די מסוקרן לתיאור הבריאה האמיתי.


"נו, לא היתה שם איזו התרחשות מדהימה. לקחנו, בדקנו, עשינו כמה ניסויים והחלטנו לעבור לייצור."


"אז זה היה סטארט-אפ מוצלח במיוחד, לא?"


"במושגים של התקופה, כן. היום היו זורקים אותי ממשקיע אחד לשני, כי אין לאף אחד כסף להשקיע בפיתוח של מוצר כזה."


"מוצר כזה?"


"אתה יודע. אנחנו, בני-האדם, כלומר אתם, גדולים ומסורבלים ולא יעילים מספיק וחוצפנים לא קטנים והורסים כל מה שאתם נוגעים בו וחושבים תמיד על עכשיו ואף פעם לא על אחר-כך. בקיצור, ההיפך ממה שהייטק מתעסק איתו היום!"


"ההיפך או לא, אנחנו עשינו את העולם הזה טוב מאי-פעם. מה רע היום?"


"מה רע? אתה צוחק, לייב שמעון. העולם הזה הפך בהשראתכם לזוועה של מקום. קלקלתם כל חלקה טובה. הרסתם את האוזון, את היערות הטרופיים, השמדתם מינים בשרשרת המזון וזיהמתם את כל הימים שבעולם. הפכתם לשליטים הלא נאורים של העולם שנתתי כאן. נדמה לכם שלכם טוב אבל אתם עבדים של היצרים שלכם. הקידמה הרסה אתכם."
 
כתב אישום חמור, רשמתי לעצמי.
 
"ואתה יודע מה הכי מציק לי, לייב? שאני מרגיש די אשם לפעמים. יכולתי לעצור את זה בשלב די מוקדם. חבל שלא עשיתי זאת. אתם הלכתם והידרדרתם במורד מבלי שיהיה מי שיעצור אתכם ויגיד לכם די. השליטים שלכם שמינו את עצמם, או שמיניתם לכם - כולם הובילו אתכם לתהום וזרקו אתכם אליה בחדוה. כל אנשי הדת האלה שהקשבתם להם ועשיתם כרצונם - כולם לא רצו בטובתכם אלא בטובת עצמם וגם זה לטווח הקצר ביותר."


"אבל אתה נתת להם את הזכויות הדתיות, לא? הם באו במצוותך."


"ממש לא. מי אומר את זה? אתם קניתם סחורה מקולקלת ושילמתם מחיר מופקע. האנשים האלה רימו אתכם והובילו אתכם לאבדון. הם המציאו לכם משפטים וחוכמות עלובות נוסח 'עשה לך רב' ואתם לא העזתם לערער על חוכמתם ועל הזכות שלהם להגיד לכם מה הדבר הנכון." 


"אז הכל שקר? אין דבר כזה דבר נכון? לא היינו צריכים להתייעץ ברבנים ובכמרים ובחכמי הדת? הם סתם שרלטנים?"


"יפה אמרת, בני. יפה דיברת. לא בהם הייתם צריכים להיוועץ אלא בליבכם ובמצפונכם ובנפשכם. במקום לעשות לכם רב הייתם צריכים לעשות לכם לב. ליבכם חכם מכל חכמי הדת גם יחד וינחה אתכם לדרך הטובה."


"אז למה לא אמרת? למה לא נלחמת באנשי הדת ובדתות הגדולות בעונשים חמורים ואיומים?"


"כי אצלי ברפרטואר אין מלחמות צלב והשלטה. כי אני קשוב לליבי וליבי לא אמר להשמיד ולפגוע אלא לחנך ולהיטיב."


"ואיך היטבת?"


"הו, ידידי, עשיתי הרבה טוב למי שלא נהה אחרי הדת ומכר לה את נשמתו. נתתי כוח ועוצמה ועושר למי שהלך עם מצפונו ואהבתו לאמת ולמי שהיה מוכן לזקוף קומה ולצאת לחיים עצמאיים וחופשיים, שכולם שלו. אפילו לך, איש צעיר, נתתי את כל הטוב מרגע שזקפת ראשך ומחית כנגד הסיאוב והשקר המעוות שפגע בך ולקח את תמימותך."
 
בפעם הראשונה הבנתי זאת היטב. אלוהים עשה לי טוב. אלוהים נותן למי שמבקש ולא למי שמבקש ממישהו אחר שיבקש. אלוהים רוצה לדבר עם בניו ולא לקבל מהם ד"שים. אלוהים רוצה שיאהבו אותו ולא שיתפללו אצלו. אלוהים רוצה מגע ולא יראה ופחד. אלוהים רוצה שיאהבו אותו ולא שישרתו אותו.
 


 

"בעל-הבית, הוספה שלך מוכנה." שמעתי את בעל המוסך קורא לי. שילמתי לו ונסענו הביתה.
 
הורדתי אותו בבית בחולון. הוא שוב נכנס לבדו לבית הריק וליבי הלך איתו.

איש קטן עם נשמה גדולה.

אלוהים של הלב.

בורא פרי הגפן? - אולי, אבל בלי הרבה תפילות.