בלוג עם אלוהים

"גם אתה, לייב שמעון, חתיכת סיפור יש לך, הא?" שאל אותי אלוהים פעם. זה היה כשישבנו פעם באיזה מועדון מפוקפק בשכונת העוני של ליסבון. הוא לקח אותי לשם באיזה ערב, כשקצת קיטרתי שהוא נוסע איתי למקומות רק בשביל להמחיש פואנטות. וגם אז, אלה תמיד איים. נסענו בוספה, שתי דקות ועשרים שניות, והגענו לפורטוגל. ליסבון האירה לנו אותו ערב פנים עם ירח כמעט מלא והיה יום חם, עם אויר נעים מהים ואוירה של קיץ משכר. אלוהים היה לבוש יפה ואני, קצת מרושל בלבושי, נראיתי כמו איזה הומלס משכונות המהגרים של העיר. בתוך הבר, הם שרו את הפאדו המדכא של המהגרים והמדוכאים, בליווי גיטרה, והפורטוגזים העניים שישבו שם איתנו, היו בוכים בשקט ושותים את עצמם לדעת. התחברתי מהר לאוירה במועדון. זה היה לא הרבה אחרי שנערה עזבה, וגם את יגוני שלי מצאתי שאני יכול להטביע בתוך כוס גדולה של סנגריה ויין זול. עד כדי כך הצלחתי שבתוך מספר דקות הרגשתי מבושם והתחלתי לזמר, ביחד עם הנגנים והזמרת השמנה, שירי פאדו בפורטוגזית, שאני כמובן לא דובר.

"חתיכת סיפור, החיים שלך, מה?" - הוא חזר על השאלה.

"כן. אבל לך אני צריך להגיד את זה? אתה יודע כל פרט על מה שעברתי."

"אני יודע. אבל אתה עוד לא אמרת לי מה מטריד אותך עכשיו. אתה שואל תמיד מה מציק לי אבל אף פעם לא הסגרת את מה שאוכל אותך. אני מרגיש שקשה לך ורוצה לשמוע את זה ממך."

שתיתי עוד כוס של יין ואמרתי לו "אני חושב שהבדידות היא הקשה לי ביותר. אתה יודע, גד, לפני שקרה לי האסון ומתתי, חייתי חיים לא משהו. היום אני מתחיל להבין באיזה תרמית השתתפתי ועד כמה הייתי קורבן שלה ועד כמה העולם שהייתי חלק ממנו הוא מניפולטיבי ומנצל. קנו את החופש שלי לבחור בפרוטות קטנות."

"אבל. אני יודע שיבוא אבל, נכון?"

"לא כל כך אבל. אמנם אני מרגיש מצויין היום ומהרבה בחינות, חיי רק עתה החלו. ומצד שני אני מרגיש שאני שוקע לתוך בדידות גדולה ואני לא ממש מוצא עם מי לחלק אותה. אני מרשה לעצמי לקוות שאנחנו חברים, אבל אתה, פחות או יותר, החבר היחיד שלי. פעם, כשהייתי יהודי מאמין, הייתי מוקף בילדים שלי ובשרה פייגה, בעשרות חברים וידידים ובני משפחה וקהילה תומכת והיו חברי למניין והעמיתים לועד התרומות ובכלל - הכל היה כל כך חמים ונעים מסביב. עכשיו, כשגיליתי את האמת, אני מרגיש פתאום שאולי הצטרפתי לקבוצה אומללה אחרת. אולי עכשיו אני חלק מהדת של האנשים הבודדים."

אלוהים הסתכל עלי במבט בוחן ואוהב שאפילו בחושך יכולתי לראות את עוצמתו. "אתה בודד, לייב שמעון?"

"כן, אני בודד, אלוהים. אני כל כך בודד שבא לי לפעמים לקפוץ ממגדל גבוה ושכולם ירחמו עלי. שירחמו, אבל שלרגע אחד קטן יתייחסו אלי. יהיו איתי. יחשבו עלי. על לייב שמעון. שלא יראו אותי כסתם עוד בן-אדם שהם עוברים על פניו ברחוב."

"ואתה חושב שזה בגלל שאתה לא מחובר לדת עכשיו שאתה כזה בודד?"

"אולי זה לא בגלל זה. אבל כשאתה בקבוצה אז קל לך לסבול דברים וכשאתה מתענה אז אתה מתחבר עם אחרים שאולי גם הם נמצאים איתך בקושי המשותף הזה. זה ממש כמו שחברים לתא בכלא הופכים לעיתים לחברים בנפש. הקושי מחבר דומני."

"ואתה רוצה לחזור לחיים האלה? היית רוצה לחזור להיות דתי ושומר מצוות ולחיות את מה שחיית?"

"אני לא יודע. אני לא חושב. אבל לפעמים אני כל כך מתגעגע שזה צורב לי בלב ובראש ובנשמה. אני כל כך מתגעגע לערב שבת ולחג חנוכה עם הנרות והלביבות ופרסום החג ולכל הפולחן הזה. אני יודע ששרה פייגה והילדים כל כך היו רוצים אותי לידם. ומה שמטריף אותי זה שגם אני הייתי נותן הכל בשביל קידוש אחד כשאני מוקף בהם ושר "אשת חיל" סביב שולחן השבת. אתה יודע, גד, שמעתי אתמול באיזה רדיו שיר שהקריין קרא לו משהו כמו "בהיר יותר מחיוורון" עם מין פתיחה של עוגב חשמלי שגרם לי לבכות פתאום ולא להפסיק שעה ארוכה. אני חושב שאני נדבק ממך. כל החיים שלי לא בכיתי כמו אתמול, ועוד בגלל איזה שיר עצוב ברדיו. אני הופך לשברירי ואני אפילו לא יודע אם זה טוב להיות כזה."

גד ליטף את ראשי ונשק לי. הוא לא אמר מלה. לא היה לו מה להגיד.

הדברים מוכרים לו היטב.

הצרות של איש העולם, המפקפק, העצמאי, המחפש תשובות. הצרות האלה הגיעו עתה לפתחי. הן הגיעו בשיירות ארוכות ומכל הכיוונים והתיישבו להן בתוך ליבי, התארגנו למגורים ארוכים בו ולשהות ממושכת, בונים אוהלים של בדידות, צריפים של ספק. כמו מתיישבים חדשים במדבר לא מוכר הם החלו לבדוק את הסביבה החדשה וקרעו חריצים בה וחצבו בסלעיה ולמדו את חולשותיה על מנת להבקיע דרך למעיינות הגדולים, המתמידים, הנובעים שבתוכי. הצרות האלה שהיו בעיני הלב קשוחות, אפילו אלימות, אבל הפכו לסיכוי שלו לפרוח ולהגיע.

אלוהים ליטף בהבנה. הוא ידע שהן תגענה. הוא צפה את זה.

החיפוש כואב.

והבדידות היא חלק ממנו.

כנראה שאני בדרך הנכונה.

לדעתו, לפחות.