בלוג עם אלוהים

הסיפור שלי עם מוסיקת רוק הוא די טעון. בכל המפגשים שלי עם מוסיקת הגיטרות החשמליות והתופים המכים, תמיד היה שם משהו שהוציא לי את כל האויר מהמפרשים. דווקא לי, שגדלתי על מוסיקה דתית מלטפת ומתחנפת לאוזן, דווקא אני, שהמחאה המוסיקלית היחידה שהכרתי עד מותי היתה על זה שהרמקולים בחתונות של בני-ברק היו חזקים מדי, דווקא אני ששיער ארוך וסיגריות מריחואנה היו רחוקים ממני כמו מין קבוצתי והמלחמה בויטנאם, דווקא אני מצאתי את עצמי חבר של כוכב רוק מזדקן. ולא סתם, אלא אחד שהוא גם במקרה אלוהי.
 
בהתחלה לא הבנתי את זה. אלוהים נראה, לפי כל קנה מידה, האדם האחרון שיכול להיות רוקר ענק. במקום הראשון, הוא קטן ומקריח ולבוש כמו פנסיונר של מפלגת הפועלים הסינית או פקיד בבנק המסחרי. במקום השני, הוא ביישן ואני לא ממש מסוגל לראות אותו חותם למעריצים, שובר גיטרות על הבמה וכאלה. ובמקום השלישי, היכולת שלו לבלות שעה ארוכה עם להקת נגנים מיוזעת, במסעות רוק בתוך אוטובוס דחוס ומסריח, או באולפנים ספוני-עשן ועץ חרוך, יכולת זו נראית מהמקום שלי, די מוגבלת.
 
אבל מה שעברתי איתו במסע אחד מחוף לחוף תוך ערב אחד היה כל כך מדהים וטוטאלי, שלא אוכל להכחיש עכשיו שאם יש מישהו שהייתי מצמיד לו לעד את התואר "רוקר מותי" זה האל הזה.
 
זה התחיל כשישבנו באיזה פאב-מועדון קטן בשכונת פועלים ליד לונדון ושתינו בירה דלוחה שהמקומיים נוהגים לכנות "בירה אלוהית". מסתבר שפרסומות עושות לו את זה, כי מאז שאני מכיר אותו זו הבירה שהוא תמיד מזמין בפאבים. כמו תמיד בפאבים ובבתי-קפה אני קצת נבוך כי אני לא ממש יודע מה עושים שם. זו אולי הקרתנות והפרובינציאליות של מי שתמיד גדל על שינון עוד פרק מ"שולחן ערוך", במקום לכלות זמני לריק, אבל אני מרגיש זר במקומות האלו. זר מאד. ואלוהים יודע את זה אז כשאנחנו נמצאים אז הוא תמיד מעורר אותי לדבר כדי ששתיקות ארוכות לא יביכו אותי. בדרך-כלל אנחנו מסוגלים לשתוק שעות מבלי שהדבר יביך אותנו לרגע. אבל לא בפאבים ובתי-קפה. שם תמיד נדמה לי שכרטיס הכניסה מחייב ניהול שיחה מתמדת ושאם לא אדבר אז מישהו מההנהלה יגש אלי ויבקש אותי לעזוב את המקום.
 
המוסיקה ברקע התחלפה כל הזמן ואנחנו מצאנו את עצמנו שקועים בשיחה ומתערים במקומיים בקלות רבה ועם הרבה צ'פחות, צחוקים מלאי עשן ושיעולים משותפים. יש לו הרבה קסם אישי, לזקן. הוא יודע לגרום להם להתחבר בקלות ותמיד הם מוצאים את עצמם טופחים לו על הכתף שוב ושוב בידידות, עד כדי כך שאני פוחד עליו מעט, כי הוא כזה שברירי וקטן והם גדולים וחסונים.
 
ברגע מסויים שמענו פתאום כמה נגנים מתחילים לחמם את כלי הנגינה הרועשים שלהם והבנו מידידינו החדשים שלהקה מקומית הולכת להרעיש לנו את הזמן. אני, עם מנגנוני ההגנה של בית-רבן, כבר התכוונתי לאטום את אוזני או לברוח מהמקום במהירות, אבל מבט חטוף לצד הבהיר לי שאין עם מי לדבר. אלוהים גילה עניין בעניין והחל לתופף על רגליו, בכפות ידיו. בהמשך אני עוד אבין שזו צורת תקשורת של חובבי רוק באשר הם. כך הם מאתרים אחד את השני בכל מקום. כמו מין גילדה או כת. הם מסמנים את היותם.
 
כשהמוסיקה החלה לא הופתעתי לגלות שהשיר הראשון הוא "בהיר מחיוורון". לא הופתעתי כי מאז שאני עם גד קורים לי דברים מיסטיים בקצב של שמונה ליום ואני כבר לא מתפלא מכלום. שוב מזיל דמעה מהעוגב החשמלי הפותח ושוב אני חושב על שרה פייגה ועל הילדים שלי שהשארתי יתומים ועל זה שעכשיו אני מבלה בפאבים אנגליים ושותה בירה אלוהית ובקושי חושב עליהם. לידי ישב הבורא והזיל גם הוא דמעה ואני ידעתי על מה.

 

הוא בכה על מותה ואני על מותי. הוא רצה שתחזור היא ואני לא רציתי לחזור.
 
כשהשיר השני התחיל הרגשתי בשינוי המפתיע. זה היה רוק חזק ואלים משהו. גיטרות חשמליות מהסוג שתמיד גרם לנו לתעב את העולם החילוני, עם הרבה דיסטורשן ועוצמה מאיימת. אלה התערבבו עם תופים רועמים וזמר שקורע את הרמקולים וצווח בעוצמה שכבר גורמת לך לרצות למות מחדש.
 
אבל השינוי האמיתי היה גד. בן שישים, מקריח וקטן, הוא ישב לידי והיה סחוף כולו למוסיקה האימתנית שהם ניגנו שם. שום זכר לפקיד המהוגן והמסודר שאני מסתובב איתו בזמן האחרון. הוא החזיק בידיו גיטרה דמיונית וניגן את כל הסולואים שהגיטריסט הרביץ שם, ממש כאילו הוא המופיע בג'ינס וחולצה מרושלת על הבמה. הוא גם שר את כל המילים של השיר ונעמד במקום כדי לתת הופעה מלאה. זה החזיק עוד שני שירים עד שכל המועדון הכיר בזה שהזקן החביב הוא לוּני לחלוטין. החבר'ה מסביבנו הקיפו אותו וחיקו אותו מחקה את הגיטריסט והשמחה היתה גדולה. עכשיו גם אני הייתי בקטע והתחלתי ממש ליהנות. יש לו את זה. פשוט יש לו את זה.
 
וכנראה שיש להם, לחובבי הרוק האלו, בין שלל הסימנים, גם איזה שפה סודית שאומרת להם דברים שאיש אינו שומע, כי בשלב מסויים הם פשוט דחפו אותו אל הבמה והגיטריסט המוביל מסר בידיו את הגיטרה. כל זה מבלי שנאמרה אפילו מלה בין מישהו למישהו אחר.

 

הם פשוט ידעו משהו שאני לא ידעתי.
 
את מה שקרה מעכשיו אפשר רק לתאר כגזור מתוך סרט אבסורד אוונגרדי או סתם סרטון פרסומת מעולם שלא קיים. אלוהים הזקן שלי קשר את רצועת הגיטרה מסביב לכתפו, כיוון משהו בכפתורים שלה ונתן צליל ארוך וזועק אל השמיים. צליל אחד שגרם לי לאטום את האוזניים חזק ולאנשים שמסביבי להזמין עוד בירות. הם הריעו וצרחו לו בקול והוא המשיך והמשיך בצליל עד שהתופים ושאר הכלים החלו בנגינת מוסיקה קצבית וחזקה. ואז אלוהים שלי התחיל לנגן כמו שלא היית מאמין. הוא ניגן מהר ומדוייק, חד וחותך. הוא חדר לעצמות של כל הרוקדים והנעים והשרים והעוצמים וטחן את הגיטרה בצלילים נוקשים ומהימנים של סולו שדומה שכולם מסביבי הכירו ורק אני לא. מול קהל מסומם מצליליו הוא החל עכשיו לשיר באנגלית וקולו נשמע כל כך שונה ממה שהיכרתי עד עכשיו. חזק יותר. מלא יותר. עמוק וצרוד יותר.
 
הוא היה כוכב. הוא היה אלוף. לא היה בזה ספק. כל האנשים מסביבי הסתכלו עליו בהערצה והתלחשו בצעקות על כמה שהוא מדהים, הזקן הזה. הם היו המומים והוא המשיך. מישהו שם צעק ג'ימי ואחר-כך עוד מישהו ועוד אחד אמר הנדריקס ואחר-כך כולם. וזה היה מדהים.

 

הם הסתכלו עליו כאילו הם חוזים בהתגלות או במשיח חדש ואני חשבתי לעצמי שזה רק רוקנ'רול. כן, זה רק רוקנ'רול.

אבל הם חוו את זה כמו אירוע דתי. מיסטי. אפילו מאיים. זה לא יכול להיות. נגינה כזו רואים רק בסרטים הקרועים של וודסטוק או בבוטלגים מג'ורג'יה. זה לא ייתכן. מי זה הזקן הזה.
 
והוא אפילו לא כושי.

כשהוא סיים את הקטע היתה דממה. מועדון שלם עמד והסתכל עליו חרישית. מישהו מחא כפיים אבל מייד הפסיק. אחד אחד הם התחילו לגשת אליו ולנשק אותו. אני עמדתי בצד והזלתי דמעה. לא ברור היה לי מה אני רואה אבל ידעתי שזה קדוש יותר מכל הפסוקים שלמדתי אי-פעם. שזה היה אמיתי יותר מכל הרבנים שהיו תלויים בתמונות שמעל מיטתי כשהייתי קטן. שזה היה יפה יותר מכל המקדשים והכנסיות והמסגדים והכיכרות והדגלים והמצעדים והנאומים ומסעי-הצלב ומסעות הג'יהאד והיציאה ממצריים וההליכה לבבל והאקרופוליס ואפילו מהשקיעה של סנטוריני.
 
זו היתה האהבה.
 
זו היתה הדת שלהם. הדת של הרוקנ'רול.
 
הדת של האהבה.
 
האהבה למוסיקה, אני מתכוון.
 
היה להם משיח והוא מת. קראו לו ג'ימי הנדריקס והוא היה הישו שלהם כי הוא ניגן כמו אלוהים ואחר-כך הסמים צלבו אותו. והיתה להם אם קדושה שקראו לה ג'ניס ג'ופלין והיא נחנקה בסעודה האחרונה שלה מהמבורגר. והיו ג'ים מוריסון, ההוזה, שהיה כותב שירה כמו נביא ומתגולל היום בפר-לאשז, ואלביס, שפיטם עצמו למוות ונפל על חרבו, וג'ון לנון, שקין אפלולי רצח, ומרווין גיי, שאביו מולידו הרג אותו וסידני בארט, שיצא משליטה ככל יכולתו. והיו רבים אחרים שאגדות לא נקשרו בדמותם אבל הם עמדו בכיכר העיר וניבאו חורבן ואהבה וסמים ועוד אהבה והיו מנגנים לצלילי קול המלאכים של מאמא קס והמשפחה החולמת שליוותה אותה.
 
ועכשיו הם הכירו את הדבר האמיתי והם פשוט לא הצליחו להסביר לעצמם את המתרחש. הם שמעו את הצלילים וראו את הקולות ולא יכולים היו לעכל. איש זקן. קול צעיר. קרחת. גיטרה מנצחת. אהבה. זיקנה. רוקנ'רול. אלוהים. רוקנ'רול. אלוהים. רוקנ'רול.


איפה לומדים לנגן ככה?
 
 
כמה ימים אחר-כך אלוהים סיפר לי שכשהוא נתן לילד הכושי העני את הכשרון, הוא חשב שיהיה מוצלח אבל לא חשב שיתקרב כל כך לרמתו שלו. הילד השחור הזה, הנדריקס, הגיע הכי קרוב שיכול אדם להגיע לכשרון האבסולוטי. כך אמר לי גד ואני חשבתי שאם זה היה במקורות אז זה היה נשמע משהו טרחני כמו "היזהרו בבני עניים...". אבל זה לא במקורות.
 

מזל שלא.
 
ואלוהים אמר לי אחר-כך שהילדים האלה של הסיקסטיז, שניהלו בוודסטוק את טקס התפילה הגדול ביותר של הרוק, ייסדו את הדת הגדולה ביותר ואולי האמיתית ביותר מכולן, הדת של האהבה. הם ראו את הכוהנים שלהם עומדים מולם עם כלי הקודש החשמליים וכך, בזקנים גדולים וחליפות עור של אופנועני "מלאכי הגיהנום", או בשדיים חשופות, כאבני חושן מפוארות של הטבע, הם שירתו את בוראם האוהב ככל יכולתם. הם אהבו אחד את השני ומילאו את כל המצוות שבעולם ושרו את כל השירים העצובים והשמחים של האהבה, כמו מתפילות בספר המזמורים הגריגוריאניים או כמו שירת המענה היהודית של צימרמן-דילן המאנפף.


וכמו בכל התגלות דתית, אמר לי אלוהים, הם התמכרו לחוויה ואיבדו את אלוהים. כמו המלחים שייחלו להגיע ל'כף התקוה הטובה', הם רצו לעבור מהאטלנטי שלהם להודי שמעבר. אבל במקום להפליג על המוסיקה הפלגה איטית ואמיתית, הם העדיפו לטוס על אשליית המריחואנה וההירואין. על משיח השקר שלהם. על עגל הזהב של הסיקסטיז.
 
כשאמרתי לו לילה טוב בסוף אותו הערב, הרגשתי משהו שונה. כשנערה היתה שלי, אני הייתי אני והיא היתה היא. אבל עם הזקנה מפאריס אני הייתי מישהו אחר והיא היתה היא. נערה עזבה. הזקנה לא. המשוואה מתחילה להתבהר.
 
 

כשעליתי למיטתי שמעתי שוב את העוגב החשמלי המתנגן מאיזה חלון.


"...the truth is plain to see"