בלוג עם אלוהים
מתתי. הרגו אותי לאחרונה. שם למעלה גיליתי שהם לא נותנים גן-עדן. ביקשתי לדבר עם האחראי. הוא ישב שם על הכסא האפור בחדר סתמי מהסוג שאפילו בהסתדרות כבר אין כמוהו. "אתה רואה גן עדן?" הוא שאל אותי ביובש. "אתה רואה כאן צדק?" עניתי לו, שומר מצוות שכמותי. |
| 11/2002
סטאבת-מאטר וקול באפילה
"איך תביא אותי אל האושר, לייב שמעון?"
"אני יודע את הדרך לשם. הייתי שם פעם ואדע כיצד לשוב."
שלושה ימים ירד הגשם על כיכר האבלים ושטף את זוהמת הדם והדמעות שפשו בכל עבר. המדרכות כבר קורצפו על ידי הטיפות המתמידות והכביש הוכה במטר של ברד שהחניק את צעקותי אחרי שנרצחתי שם. בתחילה עברו האנשים ההמומים ועמדו שעה ארוכה למול מקום הקטל. ביום שאחרי, הם כבר עצרו לרגע קט ואצו לדרכם, תחת הגשם העז. ובימים שלאחר מכן, איש כבר לא עצר שם יותר. דמי ונשמתי פנו כל אחד לדרכו. זה עשה דרכו אל חורי הביוב שבצד הכביש, נאסף אל זוהמת הדרכים המתאספת שם עם הגשם הרב. וזו עלתה לה לבית המיון של הנשמות, לבירור המשך דרכה במסדרון גדול וחסר-צבע.
שלושים שנים וחצי שאני אוסף מצוות ומעשים טובים לתוך קופסא קטנה שקניתי לי בדמעות. שלושים שנים וחצי של דחיית הטוב מפני הפחד המתמיד, מעולו של היושב במרומים. תקופה ארוכה של מישכון חיי העולם הזה למען טובו של העולם הבא ולמנוחת עולמים בגן-העדן השמור לי שם. שלושים שנה של המתנה במסדרון אל הארץ המובטחת של הצדיקים השלמים. של תרי"ג מצוות ושמירת שבת בראשן.
מותי בא לי טוב. הייתי עתה ביום הראשון לחיי החדשים והטובים ביותר. חיי הנצח היו מונחים לפני וצריך הייתי רק להרים ולקחת. יום התשלום עבור כל ההפקדות של חיי. יום קבלת ההחזרים על המצוות ועל ההקפדה על קלה וחמורה. יומי הראשון בארץ המובטחת - גן-העדן שלי.
ורק כאב אחד וגדול העיב על יום החג שלי - על היום בו נקטפתי.
למטה נשארה לה שרה פייגה, אשתי, עם שלל ילדינו ובכתה אל השמיים בכאב. "השם נתן והשם לקח" היא אומרת שוב ושוב ולא מאמינה במלה אך נצמדת אל המשפט כגלגל הצלה גדול בלב הכאב. הבית היה מלא באבלים וחבורת נשים מקוננות היו יושבות שם ומבכות את מותי בטרם-עת. הטקס התנהל על פי כל כללי הטקס. הלוויה. השבעה. העליה לקבר וכל שאר התפילות, ההפטרות, התרומות והמנהגים.
הכל נוהל כהלכה והאלמנה בוכה.
ובזמן שאני יושב לי במסדרון הארוך של אלוהים, יושבת היא ומבכה את חייה להבא. מטופלת בילדים קטנים שמעתה כבר לא יאמרו אבא לאיש, עם עול הפרנסה וניהול משק-הבית וכאב הבדידות - עם כל אלו נגזר עליה לחיות מכאן ועד עולם. והיא עוד לא הכירה מקרוב את המיטה הריקה ואת כאב הבוקר הבודד שמחכה לה שם יום יום, עד סוף חייה.
שרה פייגה היתה לי אשה נאמנה וטובה. איך שלא אסתכל על זה, כשאני יוצא לחיי החדשים ולעולם הטוב אני משאיר אותה מאחור לגורלה הקשה. מטופלת בעוללים וילדינו הקטנים, היא בוכה עלי ומעט על עצמה. אני יוצא למסע הגדול, לאיסוף הפרסים למאמין המתמיד והיא נשארת לממן את מסעה שלה.
עוד מעט אגלה שאין גן-עדן. עוד מעט אגלה שאהיה לג'וק. עוד מעט אסרב לקבל עלי את הדין. ואחר-כך אחתום חוזה עם אלוהים. פה ופה ופה.
זה היה כשיצאתי ממשרדו של האלוהים ושמעתי את המוסיקה הבוקעת מהג'וק בוקס של האמונה. לנו תמיד מספרים שהם יושבים שם, בגן-העדן, כל היוצרים הגדולים האלו, ועושים מוסיקה בכיף. אבל אני, כל מה שראיתי שם היתה מכונת הלהיטים הצבעונית הזאת.
אולי בגלל שאין גן-עדן.
למול המכונה ומתוך הרגל של שנים, חשבתי לבחור מוסיקה יהודית של חזנים. אבל היו שם כמה אפשרויות נוספות. למשל, הפייטנים המרוקניים ששרו תפילות מהקוראן או פיוטים יהודיים עצובים בניגון מזרחי. או המוסיקה הגדולה של באך, עם צלילי העוגב הגדול המרפד את האוזן בצלילים קדושים ומסתוריים. או הנגנים ההינדיים המאמינים באל שלהם. או הנזירים הטיבטיים או הכלייזמרים מהשטייטל, שהקלרינט שלהם בוכה וצוחק חליפות. או אולי פרגולזי, או ורדי, או רוסיני. או סלומון רוסי. כולם היו שם. כל המאמינים-אומנים שיצרו בשבילו. באמונה ובאהבה. לאורך שנים.
שילשלתי מטבע שנשארה לי בכיס ובחרתי את באך. דווקא את באך.
לפני פחות מיממה זו היתה כפירה שאין עליה סליחה. עכשיו זו כמעט מצווה.
והמוסיקה שטפה את אזני בים של צלילים יפים עד כאב שנוגנו שם. כנראה שיש להם אקוסטיקה לא רעה, במסדרונות האלה, כי צלילי העוגב שניגן שם חזרו מכל הקירות ויצרו ים של צלילים שבתוכו מצאתי עצמי עומד וכמעט טובע בתוך היופי המושלם הזה. ומקהלה רכה החלה לפתע לשיר והשתלבה בצלילי העוגב כמו בשטיח מופלא. שתי וערב של מוסיקה מרהיבת-אוזן ואינסופית.
שעה ארוכה שמעתי את הצלילים ועמדתי המום במקומי. כמו החבצלות של מונה, כמו הגוף של נערה, כמו האבנים העגולות והשקיעה מול הר-הגעש - לא היה יפה מזה ולא יכול היה או צריך היה להיות מושלם מזה.
זה היה הנצח כמו שהוא יכול להישמע בצלילים.
גם זה סוג של גן-עדן.
לפתע, מבעד לצלילים הענוגים של הקנטטה, הבליח לו קול אחר, קול איום של כאב זוועתי, קול של אבל אינסופי. של פחד חסר-שליטה ובהלה וטרור ואימה.
זו היתה צרחת הכאב של שרה פייגה.
זהו. עכשיו היא הבינה שזה נגמר. כשזה בא זה תמיד פתאום. הידיעה. ההבנה. הבהירות.
מעתה היא אלמנה אמיתית. לבדה.
גם זה סוג של גיהנום.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
