בלוג עם אלוהים

לדבר על סקס עם אלוהים זה מצחיק.

הוא דיבר על הנושא הזה פעם או פעמיים ולא התרשמתי שיש שם משהו שמביך אותו. אמנם בגילו ועם מראה כמו שלו, אם מדברים על זה בהתמדה, יכולים להאשים אותך בקלות על זה שאתה איזה אשמאי זקן ושזה מחרמן אותך לדבר על זיונים, אבל יש לגד אופי חזק והוא לא ממש מתרגש ממלעיזים. או שככה לפחות זה נראה מהצד, אם אתה אם אתה בוחן מקרוב את המקרה של האתיאיסטים, למשל, שלא מפסיקים ללעוג לו ולקיומו ובכל זאת די מצליחים בחיים.

בדרך כלל, לפחות.
  
תראו לי עוד מישהו שמסוגל ככה לראות בעירום מיליארדי בחורות ערומות כל יום ולהישאר מכובד. והרי הוא יכול גם להכנס למאות אלפי חדרי מיטות בכל רגע נתון ולצפות במעשי האהבה מקרוב קרוב, כמו בסרטים הגסים שהם היו מקרינים בדרייב-אין, אחרי חצות, ושהיינו בורחים מהישיבה וחוצים את כל רמת-גן כדי לראות מהגבעה של האוניברסיטה.

 
 
יום אחד ישבנו אלוהים ואני בפמגוסטה, על גג של בניין נטוש אחד, ושותים קפה, שהכנתי בגזיה שאני סוחב איתי בוספה לכל מקום. לצלילי הדממה של פמגוסטה עלית הוא מנסה ללמד אותי לנגן בגיטרה את "מעיל הגשם הכחול והמפורסם". אני מסתבך עם האקורדים והבן-אדם מחייך ושר לי את המילים בעל-פה. זה הקטע עם גד - הוא כזה מושלם שזה מתסכל. אמנם לא נראה משהו, אבל מצליח לו כמעט בכל דבר. גם זה חלק מהתפקיד או שהוא נולד כזה?

אפילו בתור מובטל הוא היה מהטובים.

אחרי שהקפה נגמר והאיש שלנו שר את כל השיר פעמיים מבלי שאני הגעתי לשליטה אפילו באקורדים של הבית, הנייד שלו צלצל. בדרך כלל, אחד הדברים שגד אוהב בנייד שלו הוא כפתור הכיבוי. הוא מתעב את המכשיר המנדנד במיוחד אבל התפקיד מחייב אותו להיות זמין כמעט תמיד.

וכן, הוא מאשר שסלולארי רע לבריאות. ממקור ראשון. מהיצרן. שלנו, לא של הסלולארי.

אז הוא לוקח את המכשיר הגדול בידו ועונה. על הקו מדברת אתו מישהי ושואלת איפה הוא. "פמגוסטה" הוא אומר והיא מבקשת שיבוא מהר. מבטיח להגיע ומנתק. זו השחקנית היפה בעולם, הוא אומר. קשה לה והיא רוצה לעזוב הכל. לא סתם לפרוש מהמקצוע. לפרוש מהעולם כולו.

אני מניע את הוספה ואנחנו נוסעים לברלין. דקה ו-38 שניות.

ברלין של היטלר. ברלין של שילר וגתה. ברלין של הרייך השלישי בן אלף השנים. ברלין של לוטה לניה וקורט וייל ומרלנה דיטריך ולילי מרלן. ברלין של החומה שנפלה אבל ממשיכה להתקיים בין אנשים, כי לא משנה על מה, ברגע שתפצל בני-אדם לקבוצות, הניכור ביניהם יגדל - חוק טבע.
 
זו לא פעם ראשונה שהוא מדבר על השחקנית היפה בעולם. היא הוזכרה בנוכחותי כבר כמה פעמים. יש להם יחסים מיוחדים. גד והיא כבר עברו דרך משמעותית יחד. הוא אומר שהיא באמת יפה ושזה לא רק בקולנוע ובטלויזיה. זה גם בחיים וזה גם האופי שלה ולא רק החיצוניות המדהימה.
 
אני מודה שציפיתי לראותה פעם. אפילו בסרט לא ראיתיה מעולם.

היום זה היום...

ברלין נראתה טוב כמו בפעם שעברה. הבניינים ההסטוריים שעברו קצת סוציאליזם מנוון וקצת קפיטליזם משוחזר נראו כמו לאחר מתיחת פנים והיו עתה מאירי פנים מכפי שזכרתי. האנשים קצת יותר מסבירי פנים ופחות חשדניים והשמש שזרחה עם השמיים הכמעט-כחולים יצרו לה תמונה משופרת במיוחד, תמונה שאולי ניבאה טובות.
 
 
אבל בברלין של כניסות הבתים היתה עדיין אפילה שחורה ומאיימת. משהו לא מוסבר. משהו מרתיע. משהו מפעם.

רק יהודי יבין זאת.

בבניין המפואר שבו גרה השחקנית היפה בעולם גרים עוד כמה אנשים חשובים, אבל היא היפה שבהם. קיבל אותנו שוער גדול ושאל בגרמנית לאן ירצו האדונים ללכת. שאלתי אילו אדונים וגד סימן לי שאני קוקו וששם מדברים בגוף שלישי אל אנשים של גוף שני. נו, אז אני הקוקו? בשביל מה המציאו את גוף שני אם מדלגים עליו?

מול דלת דירתה של השחקנית היפה בעולם גד היסס לרגע אבל מיד לחץ על הידית. הוא פתח את הדלת קלות ואלומה חריצית של אור נפלה על הדירה החשוכה שבפנים. נכנסנו לאט לדירה האפלה ואחרי שהתרגלנו לאפילה ראינו משהו. בקצה החושך ראינו אותן.

את עיניה.

היא ישבה ועיניה הירוקות היו מבהיקות בחושך, כמו עיניים של חתולה פראית הצופה בך, אבל יותר חודר.
 
גד הדליק נורת רגל שעמדה בפינה ואני סגרתי את הדלת מאחרי גבי. הבטתי שוב לעברה ולאור הנורה התחוור לי שהוא אכן צדק. ליד השולחן ישבה המלאכית הכי מצודדת שראיתי מעודי. בשיער זהוב ומסורק וללא איפור כבד, עור צחור וחלק, צואר ברבור משוייף וגוף דקיק ועדין כמו שירה של משורר גרמני. היא היתה, כמה בנאלי וכמה גרמני, לבושה בביריות שחורות ונראתה כמו היפות שבבנות מהסרטים ההם של הדרייב-אין בחצות. אבל היה בה משהו טהור ויפה כל כך שהיא היתה חייבת להיות מיוחדת והיא כנראה היתה כזו. היתה לה הילה של אור קורן וחיוך שממיס אותך וזורע בך נבטים נבטים של אהבה ותשוקה לחבקה, נבטים שירדפו אותך וימלאו את נפשך בערגה וגעגוע ליופי לא ממומש ואהבה חסרת-סיכוי.
 
היה לה קול נמוך ומעט שבור, קצת כמו לזמרות הגרמניות מהקברטים של שנות השלושים. אמרה לגד שהיא אוהבת אבל רוצה לעזוב. כשלפניה בקבוק של קוניאק ואקדח, נשמעים הדיבורים האלו מסוכנים והבטתי לכיוון של גד בהנחה שהוא יודע שהוא צריך לעשות משהו מהר.

הוא רק ניגש אליה וחיבק. בכיה, כשנשקה לו בחזרה, נולד, גדל והתגבר.

ידעתי שאני צופה באירוע שלא רואים וניגבתי גם אני דמעה קטנה מעיני.

חשבתי שהוא נותן לה ללכת כי הוא לא פצה את פיו ולא אמר לה מלה של שכנוע וגם לא ניסה לפייסה לטובת העולם הזה. הוא פשוט עמד שם ונשק וחיבק.

רק כשעמדו עכשיו וחיבקו זה את זה, הבחנתי שהשחקנית היפה בעולם עירומה למולי כמעט לחלוטין. למעט הביריות השחורות שלה היא לא היתה לבושה כמעט בכלל. גווה הלבן מיתמר מבין הרגליים החלקות והמושלמות שהיו לה ושיער הזהב מלטף את כתפיה העגולות בחדווה עצובה. תחרה שחורה חגורה מסביב למותניה הרכות וממנה יורדות רצועות בד דקיקות לעבר ירכיים מושלמות.

היא נראתה כאלה שעלתה מהים ואני התחלתי להעלות השערות שונות ומשונות אודות זהותה האמיתית. להבנתי, היא האדם הראשון, מאז שאני מסתובב איתו במקומות, שגד מתנהג אליו כאלוהים של ממש. היא חייבת לדעת שהוא האל. היא ודאי מבינה שבן אנוש לא מגיע אליה תוך כמה דקות ממקום אחר בעולם, שבמקרה קוראים לו פמגוסטה ושהבדידות גרה בו בדמי מפתח.

ומצד שני היא עומדת כאן ומפתה אותו.

והיא אכן ידעה. והיו לה זכויות יתר על האלוהים הזה.

היא עגבה עליו. ללא ספק.

כמו שנערה עשתה לי אהבה ולימדה אותי את סודות הגוף ואורחותיו, השתמשה השחקנית היפה בעולם בכל יופיה והקסם והמסתורין שהיו לצידה בכדי להפוך את האל הזקן שלפני לעלם צעיר ורב-און. היא ליטפה אותו ברוך ובעדינות והחלה ממכרת אותו לתנועות גופה החתולי והעדין והשברירי. היתה מצמידה את רגליה בין רגליו והחלה נושקת לו בשפתייה המלאות, כשהיא עוטפת את פניו וצווארו בנשיקות רכות.

כבר מבין לאן זה הולך וזה מביך אותי מאד. הרגשתי שאסור לי להיות שם. החבר שלי ואהובתו המסתורית מתחילים לעשות אהבה למולי ואני לא מצליח לנתק את עיני מהם.

כמו מהופנט אני נועץ עיניים.

די כבר לייב שמעון..

בסוף סוגר את הדלת מאחרי גבי ויוצא לרחוב. לא הבנתי הכל וגד לא היה שם בכדי להסביר לי. מה שראיתי שם היה מוזר ואולי אפילו לא מוסרי. ממש לא התנהגות שהייתי מצפה מאלוהים שטוען כל הזמן שהוא מסוגל לדוגמא אישית. השילוב בין אותות המצוקה של מי שרצתה להתאבד ובין קולות התשוקה ותענוגות הגוף, לא ממש הסתדר. אלוהים שאני מכיר יהיה האחרון שינצל, אם הוא בכלל צריך את זה, מצוקה של בת-אנוש כדי להשיג משהו.

חייב להיות הסבר הגיוני לדברים. או שהשתגעתי ואני הוזה. אולי אני עייף וצריך לישון.
 

 

"לייב שמעון, תקום. לייב שמעון. מתוק שלי, תקום עכשיו."
 
זו נערה. היא קוראת לי אליה.
 
צריך לקום עכשיו. יום חדש.