| 11/2002
הרהורים על מטרופוליס
זה היה אחרי שפגשתי איזו אשה טובה בבית פאריזאי וירדתי איתה אל גן יפה ואחר-כך עשינו אהבה תחת עץ אחד, בין השיחים.
היא אשה טובה וידעתי את זה מיד. אבל היא היתה עסוקה בזכרון יקר שאולי היא פעם תצליח לעזוב, אבל הוא אותה לא יעזוב כל כך מהר. וברור היה לי שמכאן היא תלטף את הצער שלה ותמשיך לטפח אותו ולגדל אותו ולטפל בו בלילות, שלא יחלה, חלילה, והיא תגדל אותו לכאב שיגדל ויצמח עד שיום אחד הוא יקום ויהרוג אותה. דרך הלב או הריאות.
זה היה שני מייל, בקו אויר, מהמקום שבו הצער של שופן הרג אותו וחצי מייל מאיפה שזו'רז' סאנד, אהובתו, היתה חבוקה באותו הזמן ממש בידיים של מישהו אחר.
אחרי שעזבתי את האשה העגמומית שלי שם, לגדל ולדשן את צערה, פניתי לחפש לי אהבה חדשה. במקום לנסוע בתחתית, עליתי על אוטובוס גדול ונסעתי מסביב לעיר.
העיר היתה גדולה מסביבי ועשה רושם שהיא הולכת וגדלה עוד יותר עם כל רגע שחולף.
אחר-כך, כשאני אתחיל לפגוש את גד, הוא שיקח אותי למקומות. לעולם לא אני אהיה היוזם לאיפה הולכים ואולי טוב שכך. כי לאיפה אני יכול לקחת אותו כבר - לבני-ברק, לבית-כנסת שלי שברחוב עקיבא בפינה, שאף פעם אין שם מספיק מקום ושהריח של הזיעה בזמן התפילה יכול לגרום לבחילה אפילו לטיפוס אלוהי עם קיבה מברזל. או לבית של שרה פייגה ושלי, שיש בו שני חדרים ושבעה ילדים ואין בו מקום לשום פריט של קישוט כי אין בו מקום בכלל, בקושי לילדים.
איפה זה ואיפה פאריס.
אבל עכשיו, מצאתי את האוטובוס ואותי נוסעים בשכונות המהגרים. שכונות כאלה הן דומות בכל הערים. עם המראה האחיד שלהן, הן נראות כסניפים של איזה בנק או רשת המבורגרים. יש בהן תמיד את החנויות של האוכל העממי והשלטים בשפות שאף אחד לא מבין חוץ ממי שקונה בהן. תמיד הדמויות העממיות ועניות של העובדים הזרים, ספק נמצאים ספק כבר-לא-פה, של כאלו שעזבו משפחה וילדים והם בדרך לדואר כדי לשלוח כסף הביתה. של לישכות הטלפונים הבינלאומיים עם שורה של טלפונים לחיוג לארצות במחיר מסובסד בידי הממשלה. מקום בו שוכנים אנשים חרוצים והם מוכנים לעבוד בכל מחיר וחיים בתנאים קשים שבני הארץ כבר לא זוכרים מקרוב. זנות, סמים ופרוטקשן משמשים שם בערבוביה בכלל-לא-רומנטית, ביחד עם עולם של קשי-יום, שנע על שאריות מזון והבטחת הכנסה.
נסעתי שם, בין המון אנשים. יהודים, ערבים, סינים וניגרים וסנגלים ושלל הצבעים והעמים שבעולם - כולם סבבו אותי ואת האוטובוס הגדול בענן של ריחות ושפות וצבעים ותרבויות.
כאילו בארץ אחרת.
האוטובוס המשיך לנסוע לשכונות האחרות. לאיטם התחלפו הבניינים המוזנחים והאפורים מעשן המכוניות, בבנייני יוקרה עם חלונות גדולים ומבואות מבהיקים וחדשים.
על הכביש שלידנו שטו ספק מכוניות ספק אוניות גדולות על גלגלים, של עשירי העיר ופרנסיה. רובם גרים כאן בצפון העיר בבית דו או תלת-מפלצתי עם המון כיווני אויר וחניות גדולות ונברשות ואוריגינלים של ציירים, כאלו שהיו צריכים למות כדי שיקנו את אומנותם. לרובם יש מסכי טלויזיה עצומים וקולנועים בבית ובריכות שחיה מפוארות ורובם מגדלים משפחות יפות ומתוכננות היטב.
ופתאום חשבתי על זה שלא משנה איך היא מתחילה, תמיד תהפוך העיר הגדולה, כל עיר גדולה, לדו-שכבתית, כשמלמעלה רוכבים העשירים, המדושנים, החזקים והיפים האלו ולמטה כל השאר.
אבל לא כל כך ברור היה לי איך זה שתמיד בשכונות האלה של העשירים, הבנות כל כך יפות ומתוקות וכאלה בלונדיניות ודקיקות היטב. זה רק צירוף מקרים או שזה משהו שאני לא יודע על החילוניים האלה? הם מצאו איזו נוסחה שרק עשירים יכולים לקנות? או שיש להם את זה בגנים?
ואז פתאום הבחנתי שאלוהים יושב על הכסא שלצידי. זה לא היה דמיון או חלום בהקיץ ולא איזו התגלות עלובה של הוזה חרדי לשעבר. זה היה אותו האיש הקטן הזה שראיתי בחדרון הקטן שבמסדרון העליון ההוא. אותו אלוהים.
הוא לא חיכה לשלום מצידי ולא הרשה לי לפנות זמן לפליאה על מה הוא עושה כאן וכאלה. הוא אמר לי בפשטות: "זה בגלל שהיפות הולכות עם העשירים והמצליחים. בגלל זה יש בשכונות האלה ילדות וילדים יפים במיוחד. זוהי דרכו של עולם. בשוק הזוגיות המניות של העוני חלשות להחריד".
זה היה כל כך פשוט להסביר לי את זה ככה. מי שגדל על זה אולי יודע, אבל אני, מן חייזר חרדי ששלושים שנה בילה בלימוד תורה ולא למד חצי דבר של חכמה עממית, הבנתי פתאום איך כסף נותן צורה לאנשים. ואיך הצלחה כלכלית ממציאה את עצמה כל פעם מחדש. אתה מצליח, ילדיך יפים ולכן, מן הסתם, ישתדכו למצליחנים. כל העולם בנוי ככה, כמו מטרופוליס בשתי שכבות.
ואלוהים, שעזבתי לפני יום וחצי למעלה, או למטה, תלוי מאיפה מסתכלים, יש לו את האהבה בבטן. בטח עוד אגלה בהמשך שהוא יודע להעניק לך את התחושה האינטימית הזו, שאתה הברוא היחיד שהוא מחבב. גם אלמד שהחום והכוח שהוא נותן, אפילו בזמן שתיקה, מספיקים ליבשת שלמה, או לפחות לאיזו עיר גדולה.
ועכשיו הוא יושב כאן לידי, באוטובוס, ומה אני עושה עם זה. זה מביך.
לא ציפיתי שהוא יירד מהאולימפוס שלו ויתחיל לנסוע איתי באוטובוסים. הרי הוא אלוהים, ואני סתם איזה טמבל ששלושים שנה וחצי חיכה לעולם הבא ובמקום להכנס מהמסדרון לטרקלין מצא את עצמו נזרק לחדר האשפה.
יכול להיות שבהסכם היה איזה סעיף קטן, באותיות הקטנות, שכלל גם נסיעות משותפות והגיגים על העולם ואני פיספסתי אותו?
הרי לא הכל קראתי שם. זה היה חוזה ארוך מדי בשביל אדם שעוד מנסה להתאושש אחרי שניצל ברגע האחרון מלהיות ג'וק.
אז בהחלטה של שניות ובלי לדעת איך הוא יגיב, החלטתי לנהוג בו כמו שנוהגים בבן-אדם רגיל. נגיד, איזה אברך מהישיבה שלך או מישהו שאתה מכיר מהגעלת-הכלים.
"הם גם יותר בריאים, אלוהים?" שאלתי אותו וניסיתי להתנהג איתו בטבעיות. הוא הביט בי לרגע ארוך.
"העשירים. הם בריאים יותר?" חזרתי והבהרתי, למקרה שלא שמע.
"כן. הבנתי את השאלה. האמת שהם לא יותר בריאים כי כולכם נבראתם באופן זהה. אבל הם נהנים מהיכולת לזהות את המחלות שלהם מוקדם יותר ולטפל בהן טוב יותר. יש להם רופאים שמקבלים יותר."
"אז תגיד, איך זה שיש כאלה עם הכל וכאלה שאין להם כלום?"
הוא אמר לי בפשטות כובשת "הכל או כלום - זה רק עניין של מאמץ. אין אף אחד שקיבל את זה מהתחלה. כל אחד נאבק על זה. יש כאלו שנולדים למשפחה עשירה ונותרים עניים ויש כאלו שההיפך."
"ולא נראה לך מוזר שיהיו כאלו שכל חייהם יהנו מיתרון על אחרים?"
"לא" - ככה. פשוט. חותך. מדוייק.
כשחיברתי את זה אחד לאחד, החלטתי לשאול אותו את השאלה שהציקה לי כבר יומיים.
"אלוהים, בגלל זה המצאת את העולם הבא? את גן-העדן?"
"קרא לי גד."
"גד?"
"גד. שמי גד. גד זהבי."
גד זה אבי. מצחיק מאד. אני פה מנסה להתמודד עם העולם כולו והוא משחק לי במשחקי מילים.
או שלא. אולי זו נבואה שמגשימה את עצמה. אולי אנשים שיש להם שמות כאלו, כמו אלי העליון או אבי כביר וכאלה, אולי הם פשוט נועדו? בכל מקרה רציתי לקבל תשובה: "או קיי גד. אז מה אתה אומר - בגלל זה המצאת את העניין עם העולם הבא?"
"כבר אמרתי לך פעם, לייב שמעון, שלא המצאתי את זה ואני אפילו לא מעורב בכך."
"אז מי יצר את השקר הזה?" שאלתי, אם כי הרגשתי שאני יודע את התשובה היטב.
"העולם הבא הוא הבטחה דתית של מערכות שמעוניינות להסביר לאיש הקטן את הסיבה שכל כך חרא לו בזמן שמסביבו יש כאלו שכל כך טוב להם. ככה הם מארגנים לו את המחשבות באופן חיובי. הנה תראה, מאמין קטן ותמים שלנו, אלו עושים חיים עכשיו וישלמו אחר-כך, ואתה - אתה משלם עכשיו ותהנה אחר-כך גדול."
המסדרון. פתאום נזכרתי. כל הזמן סיפרו לנו שאנחנו המאמינים, נמצאים במסדרון שלפני הכניסה לטרקלין, הוא העולם הבא.
באיזה שהוא אופן, מצאתי את עצמי במסדרון דווקא כשעליתי למעלה, אחרי מותי.
עכשיו הבנתי הכל. כל הזמן הייתי בעצם בטרקלין אבל סיפרו לי שזה רק המסדרון כי רצו להסתיר ממני שזה בעצם הטרקלין של אחרים.
האוטובוס הגיע לתחנה הסופית ואני, שהייתי שקוע בהרהורים מסויימים, הבחנתי פתאום שגד כבר לא לידי. נו, טוב. כנראה שהקטע עם ההתגלויות וההעלמויות שלו בתנ"ך לא היה מצוץ לחלוטין מהאצבע.
על מדרגות האוטובוס, לפני הירידה, עצרתי לשמוע שיר יפה שהרדיו היה מנגן. זה היה אחד, ליאונרד כהן. קול עמוק, קצת מזכיר את זה של אלוהים, או שלא. אני חושב שאני מתחיל לחבב אותו.
או, בעצם, אותם.
זהו. יומיים בעולם החדש שלי וכבר יש לי שני חברים - אחד אלוהים ואחד כהן.
הללוייה!
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
