| 12/2002
כוחו של חיוך
כשנערה עזבה הים סער. ישבנו על החוף ודיברנו. זה לא אתה זו אני. נמשיך לשמור על קשר. איתך זה היה אמיתי. היו שם כל הקלישאות שבעולם אבל אז עוד לא היכרתי אותן. קלישאות של חילונים זה דבר שלא הכירו לנו בישיבה. חוץ מאחת, בעצם. אם יש אלוהים אז תראו לי אותו עכשיו. יש לכם הוכחה? אז תביאו. את אלה שהיכרתי. אבל קלישאות פוסט-זוגיות כמו שנערה שפכה עלי באותו החוף של קיטי לא היכרתי לפני כן. היתה לי הרגשה מוזרת שזו לא פעם ראשונה שהיא משתמשת בהן ושיש לה איזה מדף כזה שהיא שומרת אותן לכל פעם שהיא עוזבת את המישהו התורן שלה.
בהתחלה, החוף של קיטי היה בודד ולא היה בו כמעט איש. בשלב מסויים היינו כל כך לבד שנערה חשפה את הגוף היפה שלה לשמש ושכבה שם, עם צירוף מנצח של גוף מדהים ושמן שיזוף מבהיק. היא מסוגלת להיות די ביישנית כשהיא רוצה אבל עכשיו לא רצתה. דייג שעבר מרחוק הבחין בה וכיוון את צעדיו לעברנו. דווקא אז הסתבר שיש לו במים איזו רשת דייגים נשכחת והוא בילה שעה ארוכה בהתקנתה שם, כשהוא צופה בגוף היפה של נערתי. אחר-כך עבר שם איזה נובוריש בג'יפ ממוזג וחלונות סגורים ופתאום הסתבר שגם לג'יפים ממודל חדיש יש לפעמים תקלות במנוע. אבל, חוץ מהשניים הללו, בילינו בחוף כל הזמן לבד.
עד כדי כך לבדנו שאחרי כמה זמן, כשגם הג'יפ נעלם וגם הדייג התקין את רשתו והלך לשתות משהו, שיכנעתי אותה ועשינו אהבה על החוף. אם יש סולם של התמכרויות בעולם, אז בטח סקס מתחת לכיפת השמיים הוא אחד מהמובילים. כשאני שוכב עם נערה אז בדרך כלל אני נאלץ להשתיק אותה כי היא צורחת בהתלהבות וכל השכונה מזהה שנערה גומרת ואחר-כך אני נאלץ להתקל במבטים מביכים במכולת ובדוכן של העיתונים. אבל עכשיו נתתי לה לצרוח וכל הדגים שבדרך כלל לא רגילים לצרחות כאלה של עונג ותאווה ידעו שמישהי כאן נהנית ולא שאלו שאלות מיותרות. הם פשוט שחו להם לאיזה ריף וחיפשו דגה פנויה לחוויה משלהם.
כששכבנו עירומים על החוף, מביטים בשמיים ומגלגלים ביד את האבנים העגולות של חוף קיטי, נערה אמרה את מה שלא שיערתי שאשמע עכשיו. או לפחות קיויתי שלא אשמע אף פעם. היא רוצה לעזוב. היא צריכה להתפתח ואני טוב מדי בשבילה. היא רוצה לחוות את החיים והיא מרגישה שאיתי זה רציני מדי. היא רוצה ללמוד קצת ולא רק ללמד ואיתי זה תמיד יהיה שהיא מלמדת ואני לומד כי אני מתעקש להיות מן חייזר חרדי כזה והיא נאלצת להיות זנותית חילונית כזו שכל היום מניחה את היד שלי על השדיים שלה ומסבירה לי את ההרגשה ושזה בסדר להרגיש כך כי זה אנושי.
כנראה שאני באמת טוב כי לא הראיתי לה כמה שאני מתוסכל וכואב ומאוכזב ומתנגד ואמרתי לה שהאושר שלה חשוב לי כי אני אוהב אותה באמת ושאם היא מרגישה שהיא צריכה לעוף אז אני לא אקשור לה את הכנפיים כי היא מלאך ואני סתם ג'וק בפוטנציה. ליטפתי לה את השדיים וחשבתי על זה שזו הפעם האחרונה שזה אני שעושה את זה ושבטח הבא שיעשה את זה יהיה איזה כושי ענק ומדהים שיצא מהחלומות הרטובים של נערה או איזה אנגלוסקסי עם ריבועים בבטן ושרירים כמו בפרסומות של מכון כושר או איזה ביזנס מן שעשה מיליונים בהייטק ושיש לו מטוס פרטי ווילה בטוסקנה וגרושה שנראית בעצמה כמו מליון דולר.
היא אמרה לי כמה שאני טוב ומתחשב וככל שהיא מנתה את מעלותי התחוור לי יותר ויותר שהן בעצם החסרונות שמצאה בי ולא מצאתי מה להגיד. זה מדהים כי מאז שהתחלתי לקרוא ספרים של בני-אדם, בלי ויאמר וילך וכאלה, מאז שאני קורא ספרות כזו, תמיד נראה לי שהדמויות שם הרבה יותר חכמות מבמציאות. יש להן תמיד כאלה תובנות וניואנסים מדהימים על החיים והמחשבות שלהן כל כך עמוקות ובכל סיטואציה יש להן איזו יציאה צינית או חכמה כזו שנותנת לך להרגיש שעדר של קופירייטרים ופילוסופים צמודים הולכים איתם לאורך כל הספר.
לי, בניגוד להם, לא היו מילים חכמות להגיד. הייתי מוכה ולא אמרתי דבר.
וכך הפכתי מלייב שמעון שגילה את החיים ללייב שמעון שמצא את סופם. הפכתי לדוגמן של ייאוש ורחמים עצמיים. בכל רגע הייתי מעלה את נערה על ראש כאבי ומנסה לשער מה היא עושה עכשיו, ועוד יותר חשוב, עם מי היא עושה את זה.
האם היא עוד חושבת עלי לפעמים? קורה לה שהיא מצטערת? ואולי היא רוצה אותי שוב ולא נעים לה לחזור בה? אולי אני זה שצריך לא לוותר? אולי היא רוצה שאאבק עליה ובכך היא תמצא אותי מתאים? ואולי לא?
האובססיה לנערה והכאב על אובדנה שינו אותי תוך ימים. לחוף קיטי כבר לא חזרתי והסתפקתי בזכרונות ממנו. הייתי מעלה שוב ושוב את הפעם האחרונה שעשינו שם אהבה וחלמתי שאשוב לשם שוב. אבל רק איתה.
נערה השאירה בי חותם צורב של הפסד. אם קודם חשבתי שהיתה סיבה לעסקה, עכשיו כבר לא הייתי בטוח שלא רומיתי. כשאתה משודך למישהי אתה מסודר. כך היה עם שרה-פייגה והאהבה באה רק אחר-כך. אבל עם נערה המצב היה שונה בתכלית. לא שידוך אלא התחברות של גוף לגוף ונפש לנפש. או שככה רציתי לחשוב.
אני הופך בימים הבאים לבלתי נסבל וזה מרגיש שזה הופך אני. כעוס, עצבני, מרוחק, חשדן ומריר - הפכתי לכל הדברים שאני שונא בבני-אדם אחרים, אבל הרשיתי לעצמי, כי היו לי המון נסיבות מקלות וכולן הסתכמו בנערה.
אמא, אבא, רבי, אם הייתם רואים אותי עכשיו, אפס מאופס, בלי אמונה ובלי נערה. עכשיו אני באמת בלי כלום. עכשיו אני באמת עגלה ריקה.
וגם נראה ככה, כי מרוב תסכול אני משמין ולא מתגלח ונראה כמו נעל ישנה שמישהו זרק ושנפלה מהפח אל המדרכה.
הזמן הופך ארוך וכבד מנשוא ואני לא מצליח למצוא לעצמי שום דבר לעסוק בו. באיזה בית-קפה עלוב שאני יושב בו, אני מתחיל לחשוב שאולי כל החוזה ההוא היה דפוק מהתחלה ועדיף היה להיות ג'וק כמו שהציעו לי. ואולי הכל, כולל נערה, זו איזו מזימה של ההם מהמסדרון לשכנע אותי, בלי מהומות, שעדיף לי. אבל אז ראיתי אחד, כלומר ג'וק, ואחרי שמישהו לידי מעך אותו בנעל גסה, נזכרתי שלא. בשום אופן לא. עדיף חיים חרא של בן-אדם חרא על להיות גו'ק עם חרא של חיים וחרא של מוות.
ואז, בדיוק כשחשבתי שהכל שחור והעולם שונא אותי כמעט כמו שאני שונא אותו, הוא שב והופיע לידי. מאז פאריס, כשהוא הראה לי מקומות, אחרי שנפרדתי מהעצובה של ה-17 שניות, לא ראיתי אותו הרבה. אבל עכשיו, הוא שוב צץ שם והתיישב לידי. אלוהים הזמין הפוך קצר והציע שאשפוך את הלב. לאחר ששמע את כל כאבי הוא שאל אם סיימתי ואמר לי בוא. שאלתי לאן והוא אמר לחיים. לא "לחיים" של הרמת כוסית אלא לחיים שלי.
הוא עצר מונית ובדרך למקום לא-ידוע הוא הסביר לי שכשיש חשד אם לעשות משהו או לא אז עדיף לעשות. אם לא תנסה, תמיד תכעס על עצמך שלא ניסית. בוא תראה את נערה ותציע לה שוב. תזכור - תמיד בתנועה. אף פעם אל תיתן לעצמך להתקע בפקקים של החיים.
המונית עצרה באיזור של מוסכים והוא לקח אותי לאיזה מקום קטן ומלא בגריז.
"כמה כסף יש לך?" הוא שאל.
"יש לי בקושי שלושים שקל בכיס." - כל הכסף ששמרתי לי מהפקדון ההוא הולך ואוזל.
"זה יספיק." המתנו מספר דקות שיתפנו אלינו. בא איש גדול עם בגדים מלאי גריז ושמן שחור. בעל המוסך.
הוא פנה אל בעל המוסך ושאל "יש לך משהו בשלושים שקלים?" בעל הבית צחק צחוק גדול וטוב ואמר: "כן. וֶנְטיל לצמיג שלך." אלוהים לחש לו משהו באוזן ופתאום הוא אמר שיש לו משהו ישן אבל נוסע וסימן לנו להמתין. אחרי דקה הוא שב מהחלק האחורי עם וֶסְפָּה כתומה וישנה. הוא הניע אותה בגאווה ואמר לי: "תקשיב, מותק, למנוע. תקשיב ותגיד אם זה לא הסטרדיבריוס של הקטנועים? ישן אבל מנגן!"
האמת, לא ידעתי מה זה סטרדיבריוס אבל מאיך שהוא דיבר על זה הבנתי שזה משהו טוב אז הינהנתי בראש. אלוהים סגר איתו בשקט כמה דברים והושיט לי את הוספה הכתומה. גררתי אותה החוצה והוא בעקבותי.
ברחבה שממול קיבלתי מהאל שיעור נהיגה של 10 דקות. זה מרתק כי תוך דקות הוא הפך אותי לנהג מיומן בעזרת כמה הסברים פשוטים. או שתמיד היה לי את זה או שהוא מופלא ויחיד ומיוחד. בעצם, בזה כל העניין, לא? תמיד ידעתי שהוא מופלא ואל עליון.
ואז, משהרגיש שאני מוכן, עלה והתיישב מאחרי ואמר לי סע. אז נסעתי. עם קצת עודף בטחון עצמי כי בצומת הראשונה כמעט והתנגשנו, הבורא ואני, במשאית שעצרה באור אדום. הוא הסביר במהירות מה זה רמזור והמשכנו לנסוע.
בצומת הבאה עצרנו. הוא ירד מהוספה ואמר לי: "עכשיו צריך לחפש אותה. אתה חייב לנהוג בבטחון כי אתה עומד לנסוע מהר מכל אדם."
הוא עלה בחזרה למקומו והחל לכוון אותי. בתוך דקות גמענו אלפי קילומטרים של חיפושים. היה לי חשד שהוא יודע בדיוק איפה היא נמצאת אבל שהוא רוצה לתרגל אותי בנהיגה מהירה. הוא צעק לי מאחור שהוא זוכר לפני איזה 2500 שנה את אליהו הנביא נוסע ככה איתו על איזו מרכבה ושבניגוד לי הוא היה כמעט היסטרי מהקצב. לקחתי את זה כמחמאה והרשיתי לעצמי לתת עוד קצת גז. שיראה שאני לא פראייר. יש עלי.
וככה נסענו לחפש את נערה לדיונות של מדבר גובי ושאלנו את העדרים אם הם ראו אותה. אחר-כך יצאנו במהירות לנקרופוליס של אסיה הקטנה וחלפנו בדרך מעל לחוף קיטי, ליתר בטחון, כי ידעתי שיותר משזה היה החוף שלה זה היה החוף שלי והיא רק הראתה לי את הדרך לשם. גם בנקרופוליס לא מצאתי אותה אז חיפשנו אותה באיזה מקדש יהודי עתיק בסוריה, שאלוהים חשב שהיא עשוייה להיות בו. שם, ליד הדביר, מצאנו איזו נערה אבל זו לא היתה נערתי אלא מישהי בוכיה שאיבדה מישהו משלה. בדיוק כמוני אבל ההיפך. משם נסענו בשניות למקומות אחרים אבל בשום מקום היא לא היתה.
בסוף, גד החזיר אותי למקדש היהודי החרב ההוא בסוריה. הוא רצה לראות אם הבוכיה עוד שם. היא היתה. הסתכלנו עליה מרחוק. אני הבטתי בה וחשבתי עלי.
אלוהים הבטיח לי שיעזור לי למצוא את נערה.
אבל יש לו בקשה אחת ממני.
הוא ביקש ממני לעבוד על עצמי ולא לתת לעצמי לקרוס.
"כשקשה לך, לייב שמעון, דווקא כשקשה לך, אתה חייב לשלוט בגורל שלך. זה הרגע שבו אתה עומד למול עצמך. זו לא נערה שבלב העניין - זה אתה."
"מה זה הבולשיט הפסיכולוגיסטי הזה?" צעקתי עליו בתסכול קלישאה ששמעתי פעם בסרט הוליוודי כלשהו, "אני שוב באיזה מן מבחן כזה? מה אתה רוצה ממני? תן לי מנוחה. תן לי לחיות את החיים שלי או למות או מה שאתה רוצה! תהפוך אותי לג'וק, לג'ורה, לחרא, שוב דבר כבר לא מעניין אותי - אתה לא מבין?!?"
הצעקה הפכה לדמעות. הדמעות הפכו לבכי. התפוצצתי ובכיתי את נשמתי.
הוא הבין. הוא אפילו לא כעס. הוא רק התקרב ונשק לי במצח. הוא הניח ברוך את ראשי על כתפו ונתן לי לבכות ולבכות ולבכות.
ואני בכיתי את כל כאבי כולם. את הבדידות. את הזכרונות. את נערה. את שרה פייגה. את הגורל שלי. את הסכין ואת הדם. את האמונה שכבר לא היתה לי. את החיים שרציתי שיהיו לי ואת הגנעדן שהבטיחו לי ולא נתנו. את הזקנה ההיא שהייתי יכול לאהוב עד מוות ושהעדיפה את בעלה המת. את העולם המקולקל הזה שבו הייתי אנוס לבחור אם אני ג'וק או סתם רמש שמסתובב ומחפש לו אהבה שאפילו אלוהים לא מצליח למצוא לו. בכיתי ובכיתי עד שייגמרו לי הדמעות.
והוא עמד שם, האלוהים הקטן הזה, ועל כתפו אחד לייב שמעון, מתייסר ומוציא את כל כאבי לרוח ולאויר הקר של הלילה הסורי הזה.
ואחרי שסיימתי לבכות ולא נותרו עוד דמעות ולא נותר עוד פסקול לכאבי, הוא הרים את ראשי מעל כתפו, נשק לי שוב ואמר לי: "לייב שמעון, אתה יכול להשתנות. אתה היחיד שיכול להשתנות בצ'יק. אני מכיר אותך יותר טוב משאתה מכיר. אתה מסוגל."
"מסוגל מה? מסוגל מה?"
"מסוגל להיות פחות מריר ויותר אופטימי. לשדר לעולם שלא שוברים אותך כל כך מהר. מצהיר שאתה כאן בשביל החיים כי ראית את הקצה של המוות ואתה בוחר בחיים."
"ואיך? איך אני עושה את זה? כל פעם שאני רוצה לשמוח אני נזכר בה וכואב לי. כל כך כואב לי שאני רוצה למות. ואז אני נזכר שטכנית אני כבר מת ואין לי מוצא. אין לי מוצא!"
"יש לך, נערי. יש לך. אתה צריך לשדר שאתה אופטימי. העולם אוהב מנצחים. לוּזֶרים יש כאן מספיק."
"מה זה לשדר? זו העמדת פנים. אתה לא מבין? זה שקר. זה לא אני. אני מרגיש ההיפך."
"אתה מרגיש הפוך אבל תשדר את מה שאתה רוצה להיות. מאושר. שמח. נינוח. מנצח."
"ואיפה הכנות? איפה לייב שמעון האמיתי בקטע הזה?" קראתי בהתרגשות. הייתכן שהאלוהים הזה הוא כולה איזה מין צביעות מהלכת על שניים? מין תיאטרון של שקרים זולים מקטלוגים של סגנון חיים?
"הכנות הגדולה ביותר היא בהצהרה שלנו, לייב. הראה לעולם מה אתה רוצה להיות והזמן יהפוך אותך לכזה. זוהי הדרך המופלאה של הנבואה. היא מגשימה את עצמה. זהו התיאטרון של החיים. אתה משחק את מי שאתה רוצה להיות והדמות מתקרבת אליך והופכת לעצמך."
"וזו לא תרמית?" התחלתי לראות את הצד החיובי שבדבריו וזה כבר היה שינוי.
"זו לא תרמית. בהתחלה אתה משחק את התפקיד ומקווה שהוא ישחק אותך ואחר-כך הוא הופך טבעי. פשוט תתחיל בחיוך."
"בחיוך?"
"בחיוך. כן, בחיוך. תתחיל בלחייך לאנשים ולשדר להם שאתה האדם האופטימי ביותר שהם הכירו זה זמן רב. קח את הכל הכי יפה ומחוייך וחיובי שאתה יכול וזה יהיה כמוך."
דיברנו שם עוד זמן רב. אחר-כך עלינו על הוספה והוא אמר לי שהוא רוצה להכיר לי מישהו שקוראים לו עיסאם ושהוא יעזור לי לאכול טוב כי אני נראה רע. כבר הרגשתי יותר טוב. כבר חייכתי לעצמי וחיכיתי לראות מישהו שאוכל לחייך אליו. מישהו שאוכל לתרגל איתו את הלייב-שמעון החדש שאני רוצה להיות.
פתאום שמתי לב שגם הנערה המתייפחת שכרעה ליד הדביר הפסיקה את בכיה והחלה מתרחקת. מרחוק שמענו אותה שרה. חייכתי לבורא. גם היא שמעה. גם היא תשתנה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
