בלוג עם אלוהים

"אתה לבד?" שאל אותי הקול הנשי והרך והמלטף שמאחרי. נפניתי לאחור ובקושי הצלחתי לראות את הדוברת.
 
"אני לבד" לוחש, כי פחדתי שיעירו לי ושאתפס בקלקלתי במקום החשוך הזה.
 
"אז אני באה לידך." אומרת המלטפת ויוצאת למעבר בדרך אלי.
 
אני לא מכיר אותה. מי זאת?
 
זה היה בערב אחד, כשהייתי הבודד באדם. רק לפני שבוע עוד הייתי המאהב של חאריס היווניה וביכיתי את גורלה וסיימתי את אבלי והצפנתי אותו בתיבה קטנה בחדרי. זה זמן שלא ידעתי אשה ורק היהוה ההוא, כן אני כבר חזרתי לקרוא לו כך אבל הפעם מעמדה של אהבה ולא רק מיראה וכבוד וחיל ורעדה, רק הוא היה איתי בסביבה ורק איתו יכולתי להסתודד ולדבר על דברים.
 
ישבתי לי בערב בפורנוע המצחין שבפינת התחנה המרכזית וראיתי איך אנשים עושים אהבה בלי שמץ של אהבה. ראיתי גופים מיוזעים שעובדים בלעשות טוב אחד לשני ושניכר בהם שלא טוב לאף אחד מהם. ראיתי מסביבי בחושך אנשים שגם להם לא טוב עם זה ושבשביל הלא-טוב הם לא רק שלא מקבלים כסף - הם עוד משלמים גדול. ומבעד למסך הגדול ראיתי את כל המנועים הרועשים של היופי והכיעור האנושי, את כל המכונות האנושיות האלה שעובדות לכיוון אחד, נבזי, של השפלה ומצוקה וניצול ורוע, אבל עושים את זה יפה להכעיס. שירת הגוף. וחושב לי בפעם האלף שמה שלא יגידו על הפורנו, עוד אף אחד לא המציא פטנט טוב יותר לעשות משהו מספק, גם אם קצר, לכל כך הרבה אנשים שכל כך חרא להם עם מה שהגורל שם להם בתיק.
 
וגם זה בהנחה אופטימית שיש להם תיק בכלל.

היא התקרבה אלי והתיישבה לידי. לא העזתי להביט עליה אבל הרגשתי את נשימתה על צווארי. היא לא הירפתה. ממשיכה להסתכל.
 
"מה בחורה כמוך עושה במקום כזה?" הרעפתי עליה קלישאה ששמעתי באיזה סרט פודינג אמריקאי. ומבלי להביט אפילו.
 
"איך מקום כזה מקיף בחור כמוך?" היא החזירה לי בציניות הולמת.

 

כנראה שגם היא ראתה סרט אחד או שניים בחייה.
 
עכשיו כבר לא יכולתי להתרכז בסרט ומרוב מבוכה מביט אל המסך, רק כדי שלא אצטרך להביט על הקול המלטף. אבל הסקרנות הרגה אותי. אז, בסצינה מוארת במיוחד, כשכמה חבר'ה שם עשו סקס תחת כיפת ועשו זאת עם צעקות שבינן לבין לילות האהבה שידעתי לא היה כל קשר, נפניתי אליה ומצאתי את עצמי מביט בעיניים הירוקות והחודרות ביותר שראיתי במותי.
 
אני לא יודע איך זיהיתי אותו מיד אבל ברור היה לי, בו ברגע שהסתכלתי בה עמוק, שאני רואה את הרוע המושלם. אפילו בישיבה ובחושך היחסי, ניכר היה בה שהיא בנויה לתלפיות, עם גוף דקיק ומגרה, שדיים מוצקות ולא-גדולות, ששמלה קטנה נמתחת ומדגישה את נעוריהן, שיער שחור ומבהיק לאור המסך ותוי פנים חדים וברורים. אף סולד ושפתיים נוצצות מליפסטיק מבריק. בשרניות ומזמינות.
 
במשהו, היא דמתה במראה לשחקנית היפה בעולם.

גד היה אוהב אותה, אני זוכר שאמרתי לעצמי.
 
מצד שני, אם הוא היה כאן זה בטח היה הרבה יותר קשה.
 
זה היה עכשיו רק עניין של זמן עד שנגמרה הסצינה האחרונה ואיתה גם גמרו אחרוני השחקנים, אם אפשר לקרוא להם ככה.


האור נדלק והגברים המעטים שישבו באולם הביטו זה בזה בחשש מהול בסוד. מי מהם שקלט את המלטפת שלידי היה מגיב בהלם מסויים ורובם המשיכו להביט בנו שוב ושוב. עליה הם הסתכלו בעיון, כי היא נראתה כמו אחת השחקניות הסקסיות מהמסך והם בטח חשבו מה היו עושים לה עכשיו בשמחה.

 

עלי הם הסתכלו בקנאה מהולה.
 
אם הייתם יודעים, ניהלתי שיחה דמיונית עם רגשי הנחיתות שלי, אם הייתם יודעים..

אחרי שגמרו להפשיט אותה בפנסים שלהם ויצאו אחד אחד משם, היא נתנה לי יד ומשכה אותי אחריה לרחוב. אני נבוך עדיין מכל הסיטואציה. לה זה לא הזיז.
 
יוצאים לרחוב הקר. ידה עדיין נתונה בידי. זה רק מתחיל, היא כאילו אומרת.
 
"מרתה אני."

חשבתי שאולי היא מהגרת, כי היא הפכה את סדר המילים.
 
"לייב. שמעון בשבילך." המשכתי את המסורת בת הדקות, להזרים קלישאות בקצב מוגבר.
 
היא חייכה. הסתכלתי בה היטב עכשיו וראיתי עד כמה היתה מהממת. למעשה, היא היתה היצור הסקסי ביותר שראיתי בזמן האחרון או אי פעם. דורות של חרמנים היו חולמים בדיוק על אחת כזו להעביר להם לילות. היא היתה כמו לקוחה מהמגזינים של המתבגרים ומתמונות האמצע שתלויות במוסכים ההם של יפו. היא נראתה כמו החלום הרטוב של הגבר שאף פעם לא הייתי ונוכחותה כאן, לפני, איתי, עכשיו, נראתה, אפעס, קצת מוזרה שלא לאמר בלתי הגיונית.
 
ואז חשבתי שמאז חתמנו, גד ואני, על החוזה ההוא, אני עשיתי אהבה עם כל מי שפגשה בי. ניצלתי את כל החופש שניתן לי ולגמתי מהחיים והמוות בכל פה. שכבתי עם נערה בחדרי מלונות ובמדבריות הקרים. ידעתי את הזקנה הצרפתיה שלי בגן פאריסאי מופלא. אהבתי בכל גופי ונפשי את חאריס מהאיים. וכל הזמן הזכרתי לעצמי שלא לשכוח את שרה-פייגה שלי, שבינה לבין סקס הפריד מדבר גדול של אמונה אבל משום מה היא התחברה לי ישר לנשמה.
 
ומעולם לא שאלתי את עצמי את אותן שאלות קשות, על החופש החדש הזה ועל המשמעות שלו בשבילי. ומה הוא דורש ממני, החופש הזה.
 
אולי אפילו לוותר במקרים מסויימים. כן, אפילו.
 

נתתי למהממת את ידי וביקשתי סליחה אבל אני לא מרגיש בטוב ואני חייב ללכת לנוח. היא הסתכלה עלי במבט של אף-פעם-זה-לא-קרה-לי ונעתרה לנשיקה הפולנית שנשקתי לה על ידה. היא הניחה יד רכה על לחיי ואמרה לי שארגיש טוב ושאם ארצה אדע כיצד למצוא אותה. אפילו שידעתי שלא אדע, נתתי לה ללכת ממני. כי זה לא מנומס ללכת ולעזוב אשה במקום.
 
התקשרתי לגד. הוא לא ענה אז השארתי לו בתא הקולי והלכתי בינתיים ל"בית התה של הפרחים". במקום הזה תמיד תוכל למצוא איזה תה טוב של צמחים או של דברים אחרים וזה תמיד ירגיע אותך כשאתה סוער.
 
אחרי שעתיים של ירידה על תה מנטה וקמומיל אלוהים התקשר. מה קורה בחור? - הכל בסדר. הכרתי מישהי וזה נראה לי חשוד כי היא היתה הדבר הכי סקסי בחיים החדשים שלי והיא פגשה אותי באיזה פורנוע מזוהם. יש משהו שאני לא יודע על המקומות האלו? היא זונה או משהו כזה? - לא אבל תחכה במקום אני כבר מגיע. אל תזוז משם. הי, גד לא אמרתי לך איפה אני. גד? אתה שומע אותי?
 
אני טמבל. הוא הופיע אחרי דקה ונכנס למקום. התיישב לידי ומיד פצח במילים טובות.
 
"לייב שמעון שלי. אתה כל כך נבון, אתה מרגיש דברים, טוב שהתנתקת ממנה! היה לך מזל גדול. מזל גדול!" - הוא ממש התרגש, האלוהים הקטן שלי. לא להאמין שאדוני צבאות ככה מתרגש. זה משהו!
 
"מי זאת? מה אתה יודע עליה?"
 
"אני יודע עליה מספיק כדי לאמר לך שהיה לך מזל עצום הערב."
 
"למה? תסביר. בבקשה!"
 
"מזל גדול!" - הוא הזמין לעצמו כוס תה ומלצרית חמודה ניגשה אליו עם המגש. וחייכה.
 
"אתה מכיר את המרתה אישית?" שאלתי אחרי שהמלצרית לקחה את ההזמנה.

 

שאלה מיותרת, כמובן. הוא מכיר את כולם. גם את מרתה. 
 
"כן, מצויין."
 
"יפה לא? בעצם סקסית!" - הדירוגים - מה שמאפיין גברים לוהטים. או וונביז.
 
"כן. סקסית. אבל שטנית." - זו הפעם הראשונה שגד הזכיר הטייה כלשהי של המלה הזו.
 
"שטנית?"
 
"שטנית!"
 
"או או, על מה אתה מדבר? אתה מדבר על מה שאני חושב שאתה מדבר?" - המשפטים האלה מהסרטים האלה בזמנים האלה..
 
"כן. בדיוק על מה שאתה חושב."
 
"שטן? השטן?? הלוציפר? ההוא?"
 
"כן. ההוא. המניאק שמציק לכולם ומדיח ומוריד ומשפיל וממריד. אותו אחד. אתה נתקלת בו אישית. לא שליח ולא עושה דברו. הוא! עצמו! השטן והרשע!"
 
"אשה?"
 
"עכשיו אשה. כמוני - ממלא תפקיד. בקדנציה הזו זו אשה."
 
"כזו יפה?"
 
"סקסית, כן. יפה - אני לא בטוח!"
 
פעם הוא הסביר לי שיופי זה גם מבפנים..

"אז אתה רוצה להגיד לי שגם נשים מעורבות בקטעים האלה של ניהול העולם והפוליטיקות הארגוניות שמסביב?"
 
"הרבה יותר עמוק ממה שאתה חושב!"
 
"עד כמה?"
 
"הכי?"
 
"מה זה הכי?"
 
"עד אלי."
 
"אלוהים?"
 
"כן. היו כמה."
 
"והיו גם שטן גברים?"
 
הוא צחק - "כן. הכל פתוח. אצלנו אין אפליה, אתה יודע.."
 

"ומה היא רצתה ממני, לדעתך?" - שאלתי בעניין לא מוסתר.
 
"הכל. היא לוקחת הכל. לא מסתפקת בפחות. ובשביל סקס פרוע של לילה אחד רוב הגברים מסוגלים לאבד הכל."
 
"איך אתה יודע?". אופס, שאלה טיפשית!
 
"אני אלוהים. וחוץ מזה אני מציץ לה לפעמים."
 
"מה?" - אמנם זה אנושי להציץ...
 
"ראית אותי, לייב שמעון!. כל החיים שלי זה כמו הפורנועים האלה שאתה מבלה בהם לפעמים, אבל בהבדל של מינון. חשבת פעם איך זה להיות אלוהים? החיים שלי מאז שהתמניתי הם כמו סרט מלוכלך אינסופי, רק עם מליוני סצינות ביום. אני רואה הכל ובבירור. את היפות בנשים עושות אהבה עם היפים בגברים. את כל האייקונים של התקשורת וכל הפוליטיקאים והספורטאים, את אלה שעומד להם ואת אלה שכבר לא כל כך, את הנחשקים והפשוטים, את הנשואים והנואפים, הביזארים והשמרנים, הבתולות והדון ז'ואנים - כולם אצלי בסלון. אז כן. גם אותה אני רואה!"
 
"אז עשיתי נכון שעזבתי, אה?"
 
"הכי נכון, לייב שמעון. אני גאה בך. עכשיו אתה גם מחייך וגם שולט בעצמך. כשצריך."
 
"ומה היא בעצם רצתה ממני?" - שאלתי אותו.
 
"נראה לי שהיא מתעניינת במקרה שלך. אתה אבן בוחן. מדברים עליך במסדרונות שלנו הרבה, בזמן האחרון. כולם החליטו שאתה טיפוס מעניין ושהסיפור שלך יכול לעשות מהפכה בכל מה שקשור בנוהלים אצלנו. חיים, מוות, גלגולים, עניינים.. הם חושבים שאני לא שומע אבל, אתה יודע, יש לי את הדרכים שלי לדעת.."
 
"והיא?"
 
"..רוצה אותך אצלה! אתה הראשון שקיבל ממני עוד הזדמנות. אם אתה שלה אז היא תנסה להרים ראש מחדש. היא כבר ניסתה בעבר ובכל פעם חטפה כהוגן."
 

חייכתי לי חיוך של עונג. בערב אחד גם ניצחתי את השטן בכבודה, ניצחון קטן משלי, ניצחון על התשוקה והתאווה, וגם קיבלתי מחמאות ופירגון מאלוהים, בכמות שהיתה יכולה להספיק לחיים שלמים לכל אחד אחר.
 
עוד שעות ארוכות ישבנו באותו הערב בבית התה הקטן. הוא הזמין לי וודקה ואני סיפרתי לו בפעם האלף על נערה ועל הגעגועים הגדולים. מאז חאריס ועוד לפני זה, כשלמדתי לחייך, אני לא מדבר על נערה בכלל, אלא כשהראש נדפק לי. ואז, אז הוא נותן לי לספר לו הכל, כאילו שהוא לא יודע כלום.