בלוג עם אלוהים

"אתה רואה, לייב שמעון, את האיש הגדול הזה ממול? - זה טווה החלומות. הוא הבמאי האישי שלך. הוא שולט בתהליך כולו. הוא מציב את היעדים והוא מקבל את ההחלטות. לייב שמעון, תכיר את הראי. ראי - לייב שמעון. ברוך הבא לעצמך!"
 
 
 *

 
כשחאריס הופיעה לי בכל החלומות ולא עזבה אף אחד מהם החלטתי שאני עושה מעשה. זה לא שלא רציתי שתהיה שם. זה היה הרבה יותר מסובך - רציתי שלא תהיה רק שם. היא התעקשה לבקר אותי רק באותם חלומות ליל מהסוג השברירי, החומק הזה, מאלה שחולמים בשעות הבוקר המוקדמות, מאלה שאתה מתקשה לזכור פרטים מהם, אבל לא יכול לשכוח מי היה בהם.
 
לילה אחר לילה, הייתי חולם עליה ומתעורר בבוקר המום מזה שלא זכרתי דבר. כל החלומות התחילו והסתיימו באחת חאריס, מתה ואיננה ואחד לייב שמעון, אומלל, נוכח ומלא געגוע. מה זה אומר עלי? מה זה אומר עליה? למה החלומות נועדו אם אין בהם שום מסר שאני יכול לארוז ולקחת איתי לדרך? למה אני תמיד נשאר בסוף לבד ואין אחת שלוקחת אותי איתה? איפה נערה כשצריכים אותה?
 
אז זה לא שאהבה זה הדבר היחיד שמעניין אותי. הייתי כבר שלושים שנים וחצי בסיפור חיים שלא היתה בו אהבה אלא אהבת האל. אבל עכשיו, זכיתי בשתי המתנות הגדולות של מותי, אני גם חופשי לאהוב את מי שאני רוצה ואיך שאני רוצה, ואני גם מכיר אישית ואוהב את האל בכבודו והוא אפילו פטר אותי מהצורך להשתרך אחריו ולמלמל דברים שאפילו הוא לא תמיד מבין מה משמעותם. ועוד שלוש פעמים ביום. יוצא, לכן, שאהבה, זה, בסופו של דבר, מה שאני יודע לעשות. אולי אפילו הדבר היחיד שאני יודע לעשות. או כמעט היחיד, כי אני יודע גם לחלום.
 
יום אחד, הרי ביקשתי מגד שיספר לי קצת על החלומות האלו. והוא סיפר לי אז, שהחלומות הם הקולנוע של הנשמות ושהם מממלאים לנשמותינו את הזמן, כשהן לא יוצאות לחפש את אהוביהן אבל כן לוקחות להן לילה חופשי. אבל אלה חלומות הפלסטיק. הם משעשעים אבל לא מובילים לשום מקום. עם קצת פופקורן וכוס של קולה אפשר לעבור אותם בכיף והם לא מחייבים אף אחד.

אבל הוא אומר שיש גם חלומות של יום ואלו הם החלומות המעניינים באמת, כי אז, אז אדם פוגש את מי שהוא רוצה להיות. אז הוא עומד למול המטרה שלשמה הוא חושב שהגיע לכאן ואז הוא מכריז בפני עצמו מיהו ומהי דרכו. מה משמעות חייו.
 
שמתי לב שמאז החוזה אין לי חלומות של יום בכלל. פעם, לפני השחיטה הגדולה בכיכר הקטנה, היו לי הרבה חלומות כאלה. אני זוכר שרציתי להיות לרב ופוסק חשוב. דמיינתי את עצמי יושב, מוקף באברכים מעריצים, בכוילל שאני רבו, מעביר שיעורים ומדריך את המאמינים שלי בהילכות החיים ובדרכי האמונה. היו לי חלומות על אמונה וחינוך ואדמו"רות וגדולה, בעזרת השם. חלמתי ששרה פייגה תהיה לרבנית מכובדת, שמנהלת מפעל חסד וצדקה ומחלקת מצרכי מזון לכל דכפין.
 
אבל עכשיו, אחרי מותי ואחרי שזנחתי את דרכי הדת, עכשיו, דווקא משמצאתי את האור הגדול והאמיתי מכולם, או לפחות היכרתי את האחד והיחיד, אין לי חלומות גדולים. לא נותרו לי יותר מאלה וזה מפחיד כי החלומות והשאיפות, ואני לא מדבר על אלה שרוצים שנערה תחזור או שחאריס תקום לתחיה, אני מתכוון לחלומות שיש להם משמעות מחייבת, חלומות כאלה עוזרים לעבור את הרגעים הקשים באמת. וכשאין לך עמודי-אש כאלו אז אין מה שיעזור לצלוח.

 
*
 
 
רק אתמול, אלוהים ואני ישבנו בקפה קטן בסנטוריני והמתנו לשקיעה המפורסמת בעולם. גד הביא איתו דיסק של לאונרד כהן ושילם כמה דרכמות ליווני, כדי שיניח על המערכת. "הזמר חייב למות" שר הכהן הגדול וגד חייך אלי עם קריצה. הוא מזג לי יין ואחר-כך שכח ממני, כי הגיעה לשם איזו תיירת צרפתיה עם חיוך בלונדיני והוא ניסה להתחיל איתה. זה מצחיק כי לא הבנתי איך זה שבזמן האחרון אני יותר ויותר חושב על סקס. ועכשיו פתאום נפל לי האסימון - זה בגללו! הוא מתחיל עם בחורות על ימין ועל שמאל ואפילו ראיתי אותו עושה אהבה ממש, עם השחקנית היפה בעולם, ובכלל, מאז שהפולניה מתה, הבן אדם איבד כל סייג והוא מרשה לעצמו מה שהרבה צעירים בני עשרים עוד לא חלמו שמותר ועוד לא למדו שאפשר.
 
היתה רק בעיה אחת. הבלונדינית לא היתה לבד. היה איתה איזה ברנש אנגלי, די קשוח ודי מבהיל, כמו שזה נראה מהזוית שלי. אבל לגד אין אלוהים, והוא התחיל איתה כאילו ההוא לא קיים. הצרפתיה די נהנתה מהתשומת-לב של הקשיש החמוד שלי וציחקקה במבוכה כל פעם שהוא נתן לה איזו מחמאה קטנה עטופה בקסם אישי כמו שרק לו יש. הסתכלתי טוב על האנגלי וראיתי שהוא מנסה להבין מאיפה, לעזאזל, יש לזקן המשונה הזה, אומץ להתחיל עם החברה שלו. מה, הוא לא קולט שהיא איתו ושהוא הולך לחטוף את המכות של החיים שלו? האנגלי ניסה להתעלם בהתחלה במחשבה שבטח הצרפתיה תנתק מגע באיזה שהוא שלב, אבל לא רק שזה לא קרה, הצרפתיה, מרטין קראו לה, החלה מגלה יותר ויותר עניין בגד ובחיזור הנלהב שלו. ואני ממקומי, ראיתי איך הדם עולה לאנגלי לראש, והוא הולך ומתחמם. כמו הוספה שלי ביום חם במיוחד.
 
השיא היה כשמרטין החלה מצחקקת מאיזו בדיחה הונגרית שגד יודע לספר. היא צחקה בכל פה והאנגלי קם והתקרב לאלוהים. הוא הרים אותו כמעט באויר ואמר לו: "חתיכת חרא, מה אתה חושב שאתה?"
 
גד שתק לרגע ואז אמר, עודו באויר: "אני גד זהבי, ואתה?"
 
"אדיוט, אתה לא מעניין אף אחד, עוף לי מהעיניים! אתה שומע?" - הוא אמר ונתן לו סטירה.
 
אבל הבורא לא רק שלא נבהל ממנו, הוא חייך אליו ואמר: "כשאתה לא סוטר מצלצלות אני שומע אפילו יותר."
 
האנגלי, שעד עתה התנהג בסתם שחצנות ואלימות, החליט כנראה לשנות את המינון והפך עוד יותר אלים ועוד יותר עצבני. הוא סטר לגד בפרצוף סטירה עוד יותר מצלצלת והוריד אותו לארץ.
 
"עוף לי מהעיניים, בן כלבה, ואל תתקרב לחברוֹת של אנשים!" הוא צרח עליו.
 
אלוהים הסתכל עליו בעיניים ואמר: "אולי תשאל אותה אם היא נהנית בחברתי?"
 
פניו של האנגלי האדימו והוא החל להכות את גד ללא רחמים. די התעצבנתי, כי רציתי לעזור לו ולא ידעתי כיצד. אני בחיי לא הלכתי מכות עם איש. טוב , אולי חוץ מהילדות, וגם אז די בצנעה, כי הרבי אמר שאסור. ומצד שני, לא הבנתי למה האיש הכי חזק בתבל ומי שידוע בכינויו האולטימטיבי "שומר ישראל" לא מפעיל את חרון אפו המיתולוגי ודופק לאנגלי את הצורה. הוא פשוט נתן לו לעשות בו ככל העולה על רוחו. מרטין ואני ניסינו לדבר על ליבו של האנגלי העצבני, אבל ההוא היכה והיכה את גד, עד שהתעייף בעצמו. אז הוא עזב אותו והתיישב ליד הצרפתיה שלו. זו לא בלבד שלא קיבלה אותו בשמחה, היא פשוט קמה והלכה משם בהפגנתיות. לא לפני שהלכה לגד ונשקה לו על לחיו.
 
וכך נשארנו שלושתנו במקום, אנגלי לא מנומס, לייב שמעון מתוסכל ואחד אלוהינו, עם פנים נפוחות וחיוך סלחני. ישבנו שם והבטנו בשתיקה בשמש השוקעת. השמיים הכתומים הלכו והתכהו והחמה נעלמה בים המשי, הצבוע צבעים של צהוב ואדום. הליל החל לרדת על האיים הקטנים של סנטוריני ונקודות נקודות באפילה, החלו נדלקים אורות הבתים שמנגד, בת'ירסיה היפה. גלי הים התיכון הפכו לחריצים של כסף מהחזר האור של הלבנה וריח המלח שבאויר החל נושק לגעגועינו.
 
לפתע, האנגלי נפנה לגד ואמר: "אני מצטער!" ודמעה קטנה זלגה על לחיו הקשוחה.
 
גד לקח את כף ידו והחזיק אותה בחום. "גם אני." הוא אמר.
 
האנגלים האלה, יש להם נטיה, כל פעם שהנורמה לא מצייתת לרצונות שלהם, לעשות מה בראש שלהם. הנרי השמיני היה ככה והביא לעולם דת חדשה. וגם ג'ון לנון שחשב שהוא גדול מישו והיום מברר את זה איתו אחד על אחד. אבל, מצד שני, הם תרמו לנו את שייקספיר, כך שכנראה יש להם בכל זאת משהו באיזור שבין האזניים.
 
אחרי כמה דקות של שתיקה, מזגתי לי, לגד ולאנגלי, יין לכוסות.
 
אולי גם אני לומד לסלוח.
 
 
אחרי ששקעה השמש, המשכנו לשבת למול הים הבוהק והאנגלי התחיל לדבר. הוא ניסה לפייס את אלוהים בכל מחיר וניכר היה בו שהצטער. הוא סיפר על חיים עלובים באיזו עיר מפעלים שאני לא זוכר את שמה. על משפחה עניה עם חלומות גדולים וכסף קטן. על זה שמרטין היא הדבר הטוב היחיד שקרה לו בחייו ועל זה שאם לא תהיה היא, הוא כנראה יגמור עם הכל, כי נמאס.
 
אלוהים שאל אותו מה החלומות שלו.

איזה חלומות, הוא צחק צחוק מריר. כל מה שהוא מקוה לו בחיים זה כמה פקטות של סיגריות ושטוטנהאם תנצח בכדורגל. אין לו חלומות. הוא אדם פשוט. חלומות יש לאנשים אחרים. 
 
"מה פתאום!" אמר לו גד, "הכי חשוב שאדם ימצא את החלום שלו. חלומות של יום - נותנים לנו את היכולת לעבור את החוויות הקשות ביותר. אם רק תשאף ותדע להצביע על משמעות חייך ולאן הם מובילים אותך, תוכל לחוות מקרוב את הקשיים, להרגיש ולחוש אותם על כל הכאבים והבדידות, והכעס והאימה וכל הרגשות המאיימים ביותר ועדיין לצאת בסוף גדול. זה כמו שאתה מסתכל על האור בקצה המנסרה, כן מנסרה, לא מנהרה, כן, לייב, אני מכיר את הביטוי, לא, אני לא מתבלבל, אני מתכוון לאור הלבן הזה שמתפרק לרסיסים של צבע במנסרה ושרק מי שיש לו את היכולת להסתכל עמוק אל האחורה של המנסרה יכול לראות את האור הזה, שהוא הסכום של כל האורות הצבעוניים שאנו אוספים ונותן ביחד את הסיבה לכל. קל להיתפס לרגע אפור, או אדום , או כחול, קל לחשוב שמצב-רוח של רגע הם החיים עצמם, אבל החיים הם האור הלבן והנסתר שלא תמיד אנחנו מצליחים לראות, אבל תמיד שווה לנסות לחפש. ואם לא הצלחנו לראות, אז לפחות חשוב לדעת שהוא קיים ושצריך למצוא אותו. כל הזמן. כן, אני יודע, לייב שמעון חביבי, מליון ספרים שחוקים של מסע וחיפוש, עם אינדיאנים על ראש הר והודים זקנים עם מנטרות אקזוטיות וסופרים בגרוש של ספרים לצעירים בכריכה רכה עם הגעה לאושר תוך 10 דקות, אני יודע שכולם אומרים את זה ועושים מזה קריירה ובאים לתכניות אירוח ומספרים על ההתגלות שעברו ועל כל הבולשיט השחוק שאתה כבר מכיר היטב או שבמקרה שלך קצת פחות וטוב שכך, אבל תקשיב לי, חמוד, זה כל כך פשוט שלא צריך לכתוב על זה ספר - פשוט תקשיב לעצמך ולמשמעות של חייך. לכל אחד מאיתנו יש יעוד ואם הוא השכיל לזהותו הוא פשוט צריך לקיימו בכל מחיר. יש כאלו שייעודם בעיני עצמם היא הגדוּלה וההסטוריה ויש מי שהחיים עצמם הם ייעודו. יש שאהבה לאדם אחר היא עמוד האש שלך ויש מי שגידול ילדיו היא חזונו. הדבר היחיד שאני מציע לך, בחור אנגלי צעיר, ולך, לייב שמעון חביב, הוא שתיזהרו מחלומות של אנשים אחרים. היזהרו מחזון שהושתל בכם, מראש, על ידי אחרים. כולנו הולכים עם תיק גדול ובו מאוחסנים החלומות של איש אחד שקוראים לו אבא, ואשה אחת שהיא אמא שלנו, אבל ברי-המזל מאבדים אותו בדרך. כל חיינו מאיימים החלומות האלו שלהם להפוך למצפן ולחרב בידינו. אבל אדם צריך לחלום בעצמו את חלומותיו ולהגשים אותם לעצמו, כי זוהי דרכו ורק הם יאירו אותה היטב. ועכשיו, בחורָי היקרים, בואו נרים כוסית לחיי החלומות שבדרך!"
 

*
 
אחר-כך, במלון, שאלתי את גד למה לא עשה דבר בכדי להגן על עצמו. הוא אמר שלא היה ממה, כי גם האנגלי צדק וגם הוא התנהג באופן לא מכובד והוא הכיר בזה בזמן אמת, אבל לא היה מספיק גבר להתנצל, אז הוא ספג באהבה את העונש. אלוהים אמיתי צריך לדעת לקבל ביקורת ואפילו עונש ובמקרה הזה של האנגלי הביקורת היתה קצת כואבת, אבל עדיין מוצדקת.
 
"במובן הזה," אמר לי גד, "האנגלי היה רק שליח ושליחים אסור להרוג. מקסימום למנוע מהם את הטיפ? אתה לא הורג את השליח, גם אם אתה אחד שיכול לעשות רעידת אדמה ברגע או להפוך את העולם למקום קר למדי עם איזה מטאור בגודל בינוני."
 
"אתה מבין," הבורא הקטן המשיך, "לפעמים, הכי הרבה כוח נדרש, דווקא למי שאינו רוצה להשתמש בו".

 
והוא צדק, כי הבחור הפך חבר טוב שלנו ועל אף שמרטין די נדלקה על אלוהים ואפילו שכבה איתו פעם, בידיעתו בדיעבד של האנגלי, הוא שומר איתנו על קשר ומצלצל כל סוף דצמבר לאחל שנה טובה, גם לגד לנייד וגם אלי הביתה.