בלוג עם אלוהים

אם נערה לא היתה עוזבת בטוח שלא הייתי שומע את הפסנתר הזה. כי הרי לא הייתי נכנס לדיכאון שכמעט ויהרוג אותי בפעם השניה. ולא הייתי מקבל את הוספה שלי מאלוהים ובבירור גם לא הייתי נוסע איתו למקומות. ולא הייתי מתחיל להתגעגע לשרה-פייגה וממילא גם לא הייתי תופס שהיופי הוא בפנים ולאו דווקא בחוץ.

כמו שחאריס.

זה נכון שנערה היתה מהממת והיתה בדיוק טיפוס שנכנס לחדר ואנשים היו נשארים עם נשימה מוגבלת כי היה לה יופי עוצר נשימה. כמעט כמו השחקנית היפה בעולם, רק בלי הזוהר של המפורסמים אלא עם יותר אנרגיות של בחורונת שיודעת מה היא רוצה ויודעת שהיא תשיג את זה.   אבל אם לא הייתי מתחיל להתגעגע לכיעור של שרה-פייגה ולעובדה שהיתה לי פעם אשה, עזר כנגדי, בת מלך פנימה, אשת חיל מי ימצא, אם לא הייתי קצת מתגעגע אליה אז ובשל להודות בכך, הייתי אולי מוותר גם על חאריס כשראיתי אותה לראשונה.

בכלל, כשאני חושב על זה, אז כל החיים שלנו, או במקרה שלי המוות, מורכבים משילוב של צירופי מקרים מדהימים ושל הקשרים וסיטואציות. כל מפגש קטן, ברגע הנכון, במקום הנכון, עם האדם הנכון, כשהוא במצב רוח הנכון וגם אתה - כל אירוע כזה משנה את חייך גדול. ופעם גם שאלתי את גד אם הכל מתוכנן מאיפה שהוא למעלה או שיש שם אקראיות מושלמת, אז הוא אמר לי שמה שאני אולי חושב, שיש מין משרד כזה של פקידים שיושבים ומתכננים, שזה ממש לא הולך ככה ושחלק מהקסם בתפקיד שלו זה לעקוב איך דברים מתגלגלים והולכים לכיוונים שונים, בגלל איזה מפגש בלתי צפוי בין אנשים שהוא עקב אחריהם תקופה ארוכה, ואפילו הוא לא חלם שייפגשו או לפחות לא תיכנן את זה זמן רב מראש.

גם אחרי חאריס הוא עקב תקופה ארוכה ואחרי ודאי שעקב, הוא אומר. או שזה לא מדוייק, במקרה שלי, לדבר על מעקב, כי זו יותר חברות כזו שאומרת שהוא לא רק מתעניין אלא גם מוכן לעזור כשקשה. לכן, הוא כל כך שמח כשנקלענו זה לדרכה של זו, או ההיפך. הפגישה היתה מתוכננת וידועה אבל לא תמיד אפשר לדעת בדיוק מה תהיה התוצאה מראש.

וזה קרה כשנסענו יום אחד לחוף של קיטי. לקח קצת זמן לשכנע אותו כי הוא היה עסוק באותו זמן באיזה שטפון גדול שהוא ארגן בצ'כיה ועשה רושם שהוא ממש נהנה לספק כותרות לסי.אן.אן. ולסקיי ניוז, כי המומחים דיברו על זה ששטפון כזה לא היה שם מאתיים שנה, באיזורים הללו. בכל זאת שיכנעתי אותו לעזוב לחצי שעה את העבודה ולנסוע איתי על הוספה לחוף רגוע עם אבנים עגולות, מקום שבו, ממש לנגד עיני, טבעה האהבה סופית.

אלוהים שאל בדרך, 20 שניות נסיעה בוספה, מה אני רוצה לראות שם. עניתי שאולי געגועים ושאמנם אני כבר יכול בלעדיה, אבל צריך קצת לחוש את החוף הזה והשקט שבאויר והאבנים העגולות ואולי, אם יהיה לי מזל, יש שם עוד קצת מהריח שלה ואיזו תחושה עמומה של קירבה. הוא אמר שאני הוזה ועניתי שנכון אבל שזכרונות כאלה, במיוחד עכשיו, אחרי שלמדתי לחייך ולהיות שיא האופטימיות, הזכרונות האלה יקרים מאד ואסור לי לאבד אותם. אני רוצה לתת לנערה ללכת כמו שהיא נתנה לי. פעם לא רציתי וגם לא הייתי יכול ועכשיו אני יכול וחושב שגם רוצה. וגם רוצה לסגור מעגלים ולפתוח את כל הארונות שבלב כדי שכל הרגשות יתאווררו לי היטב ואולי אוכל לחזור ולהרגיש דברים טובים מחדש.

עולם שלם מחכה לי עכשיו, ללייב שמעון המת-חי, הלזרוס של הרגשות.

אבל עוד קצת בינות לגלים ולרוח.

על החוף היה השקט הרגיל. בבתים המרוחקים כחמישים מטרים מהחוף לא נראתה תנועה של אנשים והים שממול היה שקט ונינוח. יושב על החוף, גד לידי, ובוכה בכי טוב. משחרר. זקוק למקום הזה בשביל לראות את השמש המתקרבת אל הים ולזכור שלכל יום יש ערב ואחרי כל לילה בא בוקר חדש. אחר. הבטתי בעננים שבשמיים וראיתי אותם מתארגנים למנוחת לילה ומתכסים בשמיכות לבנות מתחת לאור הכחול שעוד מעט יהפוך לכתום ואדום וצהוב ואחר-כך יפנה מקום לאין-אור שחור. בידי אוחז את האבנים האלה, של החוף המיוחד של קיטי, אבנים עגולות שלא מותירות מקום לספק על הטוב שיש בהן ועל הקסם שהן צריכות להלך על האנשים. הרמוניה משונה משתלטת עלי ומקבלה בזרועות פתוחות, יודע שמחר יקרה לי משהו טוב. או אולי כבר היום.

אם ירצה השם, שיושב כאן לידי.

גד נתן לי את הזמן שלי. בינתיים הוא מוריד את הגרביים ומשכשך את כפות רגליו במים, בהנאה גלוייה. משראה ששוחררה נערה ממני ואני מתחיל שוב לחייך, ידע שעכשיו הבשלתי לחזור לחיים במלואי. הוא צחק ואני שאלתי למה הוא צוחק והוא אמר שנזכר בבדיחה שסיפר לו היום מישהו בהודו ואז הוא סיפר לי אותה, אבל הבדיחה לא הצחיקה אותי. גד אמר שכנראה הבדיחה הזו תלוית-תרבות ושיש דברים שצריך להיות אזרח העולם בשביל לצחוק מהם. שאלתי אותו מתי אהיה אזרח העולם והוא חייך ואמר שבינתיים אני כמו עובד זר. עשיתי פרצוף נעלב, אבל בתוך תוכי ידעתי שהוא צודק.

המשכנו לדבר על דברים ואחרי איזה שעה, הוא הציע לקפוץ לאכול בעיר גדולה. גד אמר לי שיש לו איזה סידור בפיראוס אז אולי נבחר באתונה. כיוון שזה לא נהוג להתנגד לבורא, במיוחד לא כשהוא מזמין, הסכמתי ונסענו. דקה וחצי אחרי זה כבר ישבנו בטברנה מקומית שקטה ואכלנו סופלקי עם בירה מקומית.

ברקע ניגן פסנתרן זקן מנגינות יווניות עממיות. קראו לו דון בילבדו ואלוהים אמר שהוא זוכר אותו ממלחמת האזרחים בספרד. הוא סיפר לי שדון בילבדו הזה היה אז ילד בן 5 והוא נלחם בגנרליסימו פרנקו ובחיילים שלו כאילו שהוא איש גדול. הלוחמים של החופש, החברים הבוגרים שלו, קראו לו "לוּנה" כי היה לו ראש כמו של ירח וחיוך מתואם. אבל קצת אחרי שהדיקטטור השתלט על ספרד, ברח הילד ליוון והפך לגולה הצעיר ביותר כאן. הוא למד לפרוט על הפסנתר שבמנזר והפך לנגן מחונן. וכשכמעט הפך למוסיקאי מצליח, השתלטו גם על יוון גנרלים משלה, והפכו אותו שוב לנרדף. כי בכל מקום, סיפר לי גד, היה דון בילבדו מספיק אמיץ כדי לספר שהוא דמוקרט ומספיק טיפש כדי להילחם על זה.

"שים לב שתמיד, לייב, לכל ארץ, בכל זמן, לכל חברה, יש את הגנרלים שלה. הם ממתינים בצד ויש להם סבלנות. איך שתראו סימנים של חולשת דעת ומחלוקת וחולשה של הרצון העצמי לנהל את ענייניכם בשכל, איך שיראו סימן שאתם נחלשים, הם לוקחים את הדביזיות המשוריינות שלהם, הם מעמיסים את הקומנדקרים, הם מפעילים את כלי הנשק שלהם והם פושטים על המבצרים של העם. לא תוכלו לעמוד מולם. הם יהיו תמיד חזקים למולכם ולמול חולשתכם. הם מרכזים כוחות למטרה ואתם מפורדים בהגנה. אתם שוברים את עצמכם והם, רק לזה הם מחכים. הם יבואו תמיד כשתהיו הכי פחות מוכנים."

הקשבתי לדון בילבדו. המוסיקה שלו היתה קסומה וענווה. אבל האם היא הנשק שגד מציע כנגד הגנרלים? האם דון בילבדו וחייו העצובים, רחוק ממולדתו, עם הפסנתר העלוב, פסנתר המועדונים הלא-מכוון שלו, הם האלטרנטיבה האלוהית לכוח ולשררה של הדיקטטורים? אני לא כל כך בטוח, אבל נראה שאלוהים חושב שכן.

הוא ממש מעריץ אותו, או לפחות מחזיק ממנו סוג של מודל לחיקוי.

בסוף הערב, אחרי שכיסה את הפסנתר עם השירים העצובים שלו, הסתובב הפסנתרן בין השולחנות ולחץ את ידי הסועדים. הוא אסף בכובע קטן את המעות שנתנו לו ואמר יפה תודה.

כסף קטן. כבוד גדול. לוחם חופש. כך אמר לי אלוהים והתקשה להסתיר את הרחמים על שהעולם הזה רומס במגפי הגנרלים וקלגסיהם גם את האמנים שלו, אלה שנותנים לו את ההשראה להיות משהו אחר וטוב יותר, וכן, הם גם יורים בהם, בפסנתרנים, ובמיוחד אם הם לא מנגנים את המארש הנכון.