| 12/2002
גד של החורף הלכנו ברחוב, גד ואני, וחיפשנו משהו. בדיעבד, אני לא חושב שזה היה משהו חשוב במיוחד, אבל באותו הזמן צריך היה למצוא את זה. מישהו רץ שם בהתלהבות וקרא לנו "אנשים, תלכו מהר, הם מחלקים שם אהבה!". גד הסתכל עלי במבט הממזרי הזה, שתמיד מזכיר לי שעם כל הכח והשליטה שלו הוא מין ילד מגודל כזה, והתחיל לדפוק ריצה. אני הצטרפתי גם ושוב חזרה לי ההרגשה הזו של הילד הקטן שרץ ברחובות של בני-ברק ושמח על האויר הקר ששוטף את פניו. אני חושב שלא מצאנו בסוף דבר, גם אחרי שחיפשנו הרבה, אבל את החוויה של לרוץ עם אלוהים ולחפש מישהו שמחלק שם אהבה, את החוויה הזו כבר קיבלנו אז מה איכפת. ובכלל, העניין של אהבה חוזר אצלנו, בזמן האחרון, הרבה. אולי יותר מדי. אולי זה בגלל שאחרי הכל, נשארנו שנינו לבד. הפולניה בעולם שכולו טוב ונערה כבר בטח דופקת מישהו חדש. אז אחרי הריצה המשחררת הזו, התיישבנו, גד ואני, על איזה סף של בית והתחלנו לשיר שירים חסידיים. זה קצת מצחיק שהבן-אדם, עם כל העושר המוסיקלי שלו ועם ההיכרות עם כל אזרחי העולם, יודע את כל השירים החסידיים האלו, אפילו יותר טוב ממני. הוא היה עושה לי קולות ל"זדים הליצוני" ואחר-כך היה עושה "אוּמפה אוּמפה" לשיר המשיח. היה נורא כיף פתאום להיזכר בתמונות מפעם ולא קשה היה לראות את ההתרגשות שלי. אלוהים חיבק אותי ושרנו ביחד וצחקנו ואיזה ילד שעבר שר התחיל לדפוק על איזה פח שהיה זרוק שם ונעשינו להקה קטנה. להקה, של מוסיקה עממית, עלאק. פתאום גד השתתק. הסתכלתי עליו והמשכתי לשיר. אבל הוא המשיך לשתוק ולהרהר במשהו. הילד ראה שכבר לא קטעים אז הוא רץ לדרכו ואני שאלתי את גד אם קרה משהו. "עכשיו אני גשם." הוא ענה לי. לא היה קשה להבין שהוא עבר למצב געגוע. אנשים נוטים לעבור למצב הזה בלי הודעה מוקדמת ובדרך כלל זה יכול להרוס מסיבות, אפילו מסיבות הרבה יותר מאורגנות מהשירים החסידיים על סיפו של בית. חיבקתי אותו ושתקתי. זה מה שחברים צריכים לעשות כשקשה. לא יותר. לחבק. מה שלא רציתי להגיד, הרגשתי שלא יהיה נכון. אחרי איזה רבע שעה של שתיקה והתכנסות, גד חזר אלינו. "אתה יודע שאהבה זה ממכר?" הוא שאל כאילו הוא מגלה את אמריקה. "אני יודע. אני לייב שמעון וגם אני מכור." עניתי לו בסגנון של קבוצות תמיכה. "ואתה יודע שאתה הולך להתמכר שוב? יש אשה שמחכה לך." "איך אתה יודע?" שתיקה. בשביל זה יש אלוהים, לא. "אתה יודע שאני כל הזמן מבלה במחשבות איך להפוך את החבר הכי טוב שלי למאושר." הוא אמר לי. "החבר הכי טוב זה אני?" "כאילו שאתה לא יודע, נודניק!" "לא, כי... זה מה-זה מחמיא... אתה יודע... בכל אופן, אני סתם ואתה..." "די, לייב שמעון, כולכם כאלו, תמיד כשאני רוכש לי חבר... תמיד אתם נותנים להרגיש כאילו אלוהים לא צריך חברים... כאילו אני מין סלבריטי שבשבילו הכל משחק באנשים והכל כאילו.." "מי זה אתם?" - אמרתי במין רוגז מעושה. "נו, אתה יודע... היו לי הרבה חברים... כל מיני..."
"ישו, מוחמד..., אתה מתכוון אליהם?" "גם אליהם... הם היותר מפורסמים.. אבל היו לי הרבה חברים... הצרה שאתם מתים לי מהר מדי ואני שוב נשאר לבד.." שתקתי. במקרה שלי, אני כבר מת מראש, אתה יודע. והוא באמת הבין ואמר לי כאילו בלי קשר "אתה יודע שאתה הראשון שחבר שלי אחרי שהוא מת?" חייכתי. "לא, באמת, אתה מה-זה נודניק.. תוך כדי שנכנסת למשרד שלי שם, תוך כדי שאתה מתיישב כבר ידעתי שאיתך אני הולך לדפוק קטעים."
קצת נעלבתי. "קטעים אתה דופק איתי?" "לא, זה לא כמו שזה נשמע. אני מתכוון לידידות. בינתיים זה צמח לחברות. ככה לפחות אני מרגיש.." חיבקתי אותו ושוב לא אמרתי מלה. ככה גם אני מרגיש. שתקנו כמה דקות. "אז תגיד, כל החברים האלה שלך, למה אתה הורג אותם כל כך מהר?" "אני הורג אותם?" - הוא נדהם, "אני רוצה שהם יחיו. זה אתם עם המריבות שלכם. ועם השגעון גדלות שלכם. כל אחד כזה מתחיל להטיף, לנאום, לעשות ניסים... וככה הוא מושך תשומת-לב ואז בא מישהו חזק ממנו ומחסל אותו... ואם הוא בר-מזל אז יש לו לפחות מאמינים והם הופכים אותו לקדוש מעונה." "כמו ישו?" "אתה לא תאמין, לייב שמעון, כמה חברים היו לי שלא קמו אחריהם דתות!. אתה לא תאמין כמה מתו בלי קשר לסיפור האלוהי שלהם." "דוגמאות, מישהו שאני מכיר?" "שאתה מכיר? נו, אתה זה לא דוגמא.. אתה בקושי הוצאת את הראש שלך מהתנ"ך, בזמנך." "ובכל זאת.." "היו כל מיני. שמעת על מלקולם X?" "לא." "בחור קשה. חיים קשים. אהבתי את היושר שלו ואפילו הזהרתי אותו לא פעם. חבל היה לי לאבד אותו.. היתה לו פריבילגיה לקחת מהחיים בגדול, אבל הוא הלך עד הסוף עם מה שרצה לתת לשחורים שמסביבו. סביבו כולם עשו קריירות ופרסי נובל, אבל מלקולם הלך עד הסוף המר ולא לקח דבר לעצמו." "ומה זה מראה? שאתה לא שומר על החברים שלך, אולי?" סנטתי בו. "כן? ואולי זה מראה שאתם חושבים שאני יכול לשמור עליכם מפני עצמכם ואני לא ממש יכול?" "ולהביא לנו את האהבה אתה יכול?" ניסיתי להחזיר אותו לאהבה שלי, שהבטיח שהנה היא חוזרת. "לא. אבל אני בהחלט יכול לדעת מתי תהיה לכם אחת." "והיא קרובה?" שאלתי, "שלי, אני מתכוון". "קרובה." הוא אמר. "עד כמה?" לחצתי. אני יודע להיות לחצן. "הרבה יותר ממה שאתה חושב." התמונה הדהוייה התחילה להבהיר ולהפוך חדה. יש חיים אחרי נערה. יש שמש אחרי הגשם. הנה המתיישבים חוזרים בהמונים לשכונות הסלאמס הנטושות של הערים הגדולות והמסואבות, של ממלכות הפשע המאורגן והבניינים החרבים. הנה העננים שוטפים מדבריות גדולים עם חריצים של שיירות שעוברות כאן לפעם. הנה הציפורים מעל לקניונים הגדולים ומערות הקבורה המלאות בעטלפים קטנים, שפעם עשינו בהם אהבה. הנה בתי הקברות למטוסים שמתמלאים בפרחים קטנים שאחרי הגשם. הנה מתיישבים אנשים ליד האיש הבודד שיושב באלפי המכוניות העושות דרכן בפקק התנועה של ההסטוריה. הנה נחשולים של פרפרים שחוזרים לפגוש את מי שאהבו פעם ועודם אוהבים. הנה האהבה שלי. הנה אני. מאושר. רוצה להיות מאושר. "ואתה?" - שאלתי את אלוהים. "מה?" "אתה יודע מתי לך תהיה אהבה?" "כן." "נו..." "לא בקרוב." "ואתה רוצה שתהיה?" "לא ממש. אני מתגעגע אליה." "תגיד, גד.. אם היו עכשיו נותנים לך אותה בחזרה ובתמורה אתה היית חוזר להיות סתם בן-אדם, המובטל הזה שהיית, בלי כל הכוח והתיק עם העוּבדות והזכרונות ההסטוריים ובלי האדרנלין של לנהל את העולם הזה.. היית לוקח?" "כן!". הוא לא חשב לרגע.
לפני כמה מאות שנים, סיפר לי אלוהים פעם, נפגשו סוחרי ונציה, אולי הסוחרים הכי טובים של הזמן, עם האפיפיור. הוא שאל אותם מדוע הם עושים מסחר עם המוסלמים, שאינם מאמינים בבן האלוהים. "אנחנו קודם כל ונציאנים ורק אחר-כך נוצרים!" הם השיבו לו. "אני קודם כל בן-אדם ורק אחר-כך אלוהים!" אומר לי עכשיו גד ואני מבין היטב. ואני מבין עוד יותר טוב על מה הוא מדבר כשלמולנו, ברחוב, עוברת אשה נמוכה ביותר, אולי הנמוכה ביותר שראיתי בחיי, אולי גמדה, ואיני מצליח להסיר את עיני ממנה. היא ניגשת ישר לכיווננו וגד הלא-מופתע לוחש לי בשקט, "לייב שמעון, תכיר את חאריס. האהבה שלך."
| |
|