לקראת סוף יום של עבודה מאומצת. לא, לא העבודה "הרגילה" שלי, אלא עבודת כפיים קשה וכבדה. לפני שהעבודה התחילה, פצחתי את היום במסלול של כמה קילומטרים בנחל. בקיצור - יום ארוך ומאומץ. לקראת סופו התחלתי לחשוב. עוד כמה זמן להמשיך? אני למעשה יכול לגמור בכל רגע שאחפוץ. אבל נראה לי שאמשיך עוד קצת. עוד דלי אחד. אחרי הדלי הזה מגיעים עוד שניים. אני עוד לא עייף. אני לא מרגיש שתכף אני נופל מהרגליים.
בסופו של דבר החלטתי שבאמת מספיק. סידרתי את האתר והלכתי הביתה. מקלחת, אוכל, מנוחה. או אז החלו השרירים להרים ראש. התנועות הפכו זהירות ומכווצות. כואב ללכת וכואב לשבת. כואב, אבל זה כאב נעים כזה. לא כאב של עצמות מתחככות או של גב תפוס. זה רק כאב של שריר מאומץ, שמזכיר לך כל רגע שעבדת היום באמת. כמו אז, לפני שנים. מזכיר לך שאתה יכול עדיין לעשות את זה. יכול לממש במו ידך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: