אני יודע שזה טוב לי, לא משנה מה יקרה בסוף. לפחות אני חי את זה ומרגיש, אני אומר לעצמי כל הזמן. ובכל זאת - אני מתמלא חרדה. אני יודע שאני רוצה יותר ממנה. מצד שני, אני נוכח כל פעם מחדש שהיא די בעניין. אבל יש לה את האג'נדה שלה. כל פעם שהיא קצת מחפפת אותי, שוכחת, לא מגיבה, אני מחליט לעצמי שזהו, היא לחלוטין ירדה ממני. אני אתן לה לעשות את הצעד הבא, אני אומר. ואז בטוח שהכל אבוד. עד שאני נרגע קצת ונזכר, שבעצם אין לי סיבה לחשוב ככה. אני שוב מתקשר ומגלה שמבחינתה, כלום לא השתנה. קצת הצטערתי שלא יצא לנו לדבר או להפגש בשבת, אמרתי לה. אז למה לא התקשרת? היא שאלה, מושכת את השטיח מתחת לכל הטיעונים המוסרניים והמתייסרים שלי.
כדי לשמור על קצת איזון, כדי לזכור שיש עוד חכות בים, אני מנסה גם בכיוונים אחרים. עם אחרות. הרי איתה כלום לא סגור. אז אם יבוא משהו טוב, ישר אוכל להחליף אובססיה 
. בינתיים בכיוונים האלה לא נרשמת כל הצלחה. אבל גם זה כיף, אין מה להגיד.
טוב שיש תקוה. טוב שיש קצת יאוש. טוב שמשהו זז. טוב שאני מרגיש ומתרגש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: