טדם טדם טדם

איך הן חודרות לי עמוק לנשמה בשנים האחרונות?

אז זה התחיל (שוב) בנימה אופטימית. היה נראה מוצלח. אח"כ התחיל שלב התרוצים, אבל עדיין עם עידוד, עם גישה חיובית.

ואז היא נעלמה. לא החזירה לי צלצול. אחרי יומיים שלחה הודעה שהיא רוצה להפגש ולדבר בהמשך היום. עד למחרת לא שמעתי ממנה.

אז לא ממש צריך שיחה. אני מבין. אני יודע. אבל למה אני לא מסוגל להפסיק לחשוב על זה? מה אני רוצה להגיד לה. איך לשנות את דעתה. כי אני יודע שהיה שם משהו, לפחות בהתחלה. כרגיל, הרסתי באיזה שלב.

דוקא ראיתי אותה אתמול. עברנו אחד מול השניה ברחוב. דיברתי איתה כמו פעם, לפני שהתחלתי לחזר. קר כמו דג. בלי רגש. שני משפטים והמשכתי ללכת. שום מילה על מה שהיה או מה אני חושב. אני עדיין מקווה שהיא תיזום שיחה.

בכל מקרה זו לא המערכה האחרונה. רק הפוגה.

אני שונא כשלונות כאלה, אפילו שאני רגיל להם.