טדם טדם טדם

שלושים ואחד בדצמבר. איזה תאריך לעשות בו בדיקת MRI. ועוד בערב. ועוד בבילינסון.

לפחות התקשרו שבוע קודם והקדימו לי קצת את התור.

לא שזה שינה יותר מדי. קודם כל מחכים באולם הקבלה. יותר משעה. עד שמכניסים אותי פנימה. אני מקבל חלוק. מוריד את כל הבגדים ולובש את החלוק. אח"כ מכניסים לי לוריד מחט. שיהיה. נראה לי שכל זה נעשה רק כדי להפשיט ממני את האישיות. אני כבר לא פנתר. אני מאושפז. זהה לכל שאר המאושפזים שמחכים שם, גם לבושים בחלוקים חסרי זהות.

גם שם אני צריך לחכות יותר משעה. בטלויזיה שתלויה מעל מראים את הבחירות של הליכוד. אח"כ את גיא פינס. אין קול בטלויזיה. עדיין אני לא מצליח להבין למה התכנית הזאת קיימת ולמה אנשים מסתכלים עליה. אח"כ שוב בחירות בליכוד.

סוף סוף אני נכנס. גם הבדיקה עצמה היא עינוי לא קטן. אם אתם קלסטרופובים, זה לא מומלץ.

לפחות אני לא צריך לחכות לדיסק עם הצילומים. ישלחו בדואר. אני יוצא כשהשעה כבר תשע בערב. יש לי שעתיים או יותר נסיעה הביתה. אחרי מחלף נתניה יש פקק. אין תאונה, אין מחסום. סתם, חמישה נתיבים הופכים לשניים בפחות מקילומטר. לאן כולם נוסעים בשעה כזאת? אתם לא קולטים שתל אביב זה בכיוון השני? תסעו לשם, תחגגו! תשאירו לי את הכביש צפונה פנוי.

תחילת השנה החדשה מתקרבת במהירות. יש לי איפה לעצור! כן, אני יכול לעצור אצלה במקום לנסוע הביתה. סוף סוף יש לי מישהי שתשמח לראות אותי גם בערב השנה החדשה ואפילו תיתן לי נשיקה. גם אם עוד לא חצות. היא גם תשמח אם אשאר לישון איתה בלילה.

בבוקר אצטרך לקום מוקדם ולמהר הביתה ולעבודה.

לא נורא. נתמודד. זה שווה את זה.