טדם טדם טדם
טדם טדם טדם טדה טדדם. |
| 2/2007
החטאים שלי
לאור בקשה מפורשת של אראמיס אני הולך לפשפש בעמקי נשמתי ולגלות למה הכנסיה היתה מוציאה אותי להורג.
הכי בולטת אצלי היא העצלנות. במיוחד במה שנוגע לקידום העצמי שלי. אני מעולה בלוותר לעצמי על משימות קשות. לפעמים זה אומר לעשות דברים אבל בצורה הכי מחופפת שאפשר. כמו כמה פוסטים שפירסמתי כאן.
אחרי זה ברשימה הגאווה. זה אומר לזלזל במופגן באחרים, בלי להביא בחשבון שיכול להיות שאני טועה. זכור לי מקרה שהגעתי לאילת ביום שישי אחה"צ. התכנית היתה לעבור מיד את הגבול ולא להשאר שם. בגלל זה ניפנפתי מעלי בגסות מה את כל אלו שצבאו על נוסעי האוטובוס ושידלו אותנו לבוא למלון שלהם. כעבור כמה דקות התברר שהגבול סגור בשישי שבת. ההמשך ברור?
גרגרנות - אוי, רק תנו לי אשכול ענבים צונן, או אנונה - בכלל אין סיכוי שאני עומד בפניה. ובשר? כדברי הפילוסוף הגדול ביותר של סוף המאה העשרים, הומר סימפסון: "מממממ, היפו". כל מילה נוספת מיותרת.
שני החטאים הבאים בתור, תאווה וחמדנות, מה בעצם ההבדל ביניהם? יש דברים שאני מתאווה אליהם. יש אנשים שהייתי רוצה משהו כמו שיש להם. לאו דוקא את מה שיש להם. נראה לי שכאן אני די "לייט".
זעם - יש דברים שגורמים לי להתפרץ. חוסר צדק. טיפשות קיצונית (זה החטא השמיני). יש דברים שרק לפעמים. כמו למשל שמתייחסים אלי כמו לילד.
ואחרונה ברשימה - קנאה - הקנאה שלי היא בערך כמו החמדנות. אני מקנא במישהו שהשיג מה שאני לא מצליח. אבל זה לא גורם לי לשנוא אותו, מקסימום את עצמי. אז לא נראה לי שזו קנאה "קטלנית".
לא הבנתי בדיוק מאראמיס אם אני אמור לנקוב בשמות של החוטאים הבאים שאמורים לכתוב.
בכל מקרה, אני משאיר זאת לשיקול הדעת שלכם. :)
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: