טדם טדם טדם
טדם טדם טדם טדה טדדם. |
| 1/2008
 סוף סופי ביותר
יום אחד קיבלתי את המכתב הבא:
אין מילים במקלדת לתאר את האושר הרב שאפף אותי עם קבלת הודאה רשמית, בכתב, שצבא ההגנה סוף סוף הבין שאני סתם מהווה נטל מיותר על המערכת.
במרץ רב ניגשתי לפינה אפלה וקודרת בביתי, שם מאוחסנים הדברים למילואים. כל דבר שאפשר היה, נזרק לפח באופן מיידי.
למעט פיסת ניר אחת, שהיתה מנוילנת באיפוזיה כ 20 שנה ( ).
כמו חייל טוב וממושמע, תמיד לקחתי איתי למילואים את פנקס השבי :
בסוף כן הלכתי לטקס. זו היתה הזדמנות לפגוש כמה חברים מהפלוגה שגם השתחררו.
כמו שהאוגדונר כתב במכתב למעלה, אמירת תודה ולחיצת יד הם באמת כל מה שקיבלנו.
בעצם גם מדליון (מעניין כמה אפשר לקבל עליו באיביי) והופעה גרועה של אושיק לוי. אף פעם לא ראיתי זמר עולה בכזה חוסר חשק להופיע.
מעניין שכל המברכים והנואמים התייחסו למיעוט משרתי המילואים בקרב האוכלוסיה. מעניין שרק "נציג המשתחררים" התייחס ליחס הממסד למשרתי המילואים.
שבוע קודם התפרסמה הבדיחהב שנקראה "סל ההטבות למילואימניקים". ההבדל בין הנאומים על חשיבות השרות לבין הזלזול וההזנחה שמשדרת הממשלה ממש צרם לאוזן.
אבל אנחנו כבר לא חלק מזה, אז נחליק.
למה חילקו מדבקות לרכב של "אני מילואימניק גאה" לאלו שהשתחררו מהשרות?
אם תשאלו אם אני מרגיש שתרמתי למדינה, שעשיתיח משהו חשוב במשך כל התקופה הזאת, התשובה היא "לא" אחד גדול.
הייתי מוותר על כל דקה שעשיתי במילואים, אפילו אם זה היה אומר לא לזכות לראות את אושיק שר על טוליק בגרון ניחר.
אני לא מילואימניק גאה. הייתי מילואימניק אומלל.
ועכשיו אני כבר לא!
סוף סוף.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: