טדם טדם טדם

יצאנו לריצה בשדות בבוקר צונן.

פתאום איתי בשמיים, לפני ההרים, שתי קשתות בשמיים.

מקסים -היא אמרה.

והיא זוהרת יותר מהקשתות.

גם אליהן וגם אליה לא אוכל כנראה להגיע.

כל מה שניסיתי לא הלך. לא הצלחתי להתקרב. ככל שהורדתי ציפיות וניסיתי לקבל אותה כפי שהיא, כך היא נעשתה יותר ויותר "כפי שהיא" ולא זזה מילימטר.

שוב זה קורה לי. לא להאמין. אז באופן רשמי נשברתי. יותר אני לא יוזם כלום ולא מנסה.

שמעתי היום ברדיו משפט שאמר ג'ון לנון: אם אדם קם בבוקר מחייך ואחר כך מקבל סטירה, זה לא מבטל את החיוך שהיה קודם.

אז כמו לנון, אני אשתדל לזכור את הטוב שהיה ולהיבנות עליו.

לפחות עכשיו יש חלופה זמינה . ראה פוסט קודם...

רצית שזה יקרה. ידעת שהסיכוי קלוש, ובכל זאת קיוות. באמת זה קרה! ועדיין, היה קשה לך לנצל את ההזדמנות.

למעשה, אם חושבים על זה, במשך סוף השבוע היו שלוש משאלות כאלה שלך, שהתגשמו. בשתיים הראשונות לא ניצלת את ההזדמנות.

זה לא היה בדיוק כמו שדמיינת, אז לא ידעת מה לעשות. גם בפעם השלישית זה לא היה כמו שדמיינת. אבל הפעם זה היה משהו שבאמת כיוונת אליו.

אז עשית צעד אקטיבי. ברגע האחרון פנית ויזמת. אמנם התוצאה לא היתה מה שחשבת עליו, אבל זה היה צעד טוב וחשוב.

עכשיו אני נזכר שרק בצהריים אמרתי לעצמי שצריך להתחיל לתפוס הזדמנויות ראשונות ולא לחשוב שבפעם הבאה יהיה יותר טוב.

כי בדרך כלל אין פעם באה.