טדם טדם טדם

בחג השני ישבתי לי בנחת במרפסת. פתאום מופיעה לה חתולה ומודיעה לי בקולי קולות ובצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שאני צריך לדאוג לה. לא היה ספק שהיא היתה חולה.

בדרך כלל אני נמנע מלאמץ לי חיות סתם כך ברחוב. אולם הפעם משהו בה נגע לליבי. לא הכנסתי אותה לביתי מיד. נתתי לה קצת אוכל ומים ואמרתי, שאם למחרת בבוקר היא עוד תהיה בסביבה, אז אטפל בה יותר ברצינות. היא לא אכלה יותר מדי. בבוקר, מצאתי אותה שוכבת עדיין בצמוד לדלת שלי. קצת יותר מאוחר, היא שכבה חסרת אונים מאחורי הבית בקור ובגשם. למרות שהיה יום שבת התקשרתי לווטרינר. הוא המליץ לי לא להביא אותה באותו יום, אם אפשר, כי זה יעלה לי המון כסף. תכניס אותה הביתה ותן לה אוכל טעים, הוא אמר לי. תביא אותה מחר למרפאה.

עשיתי כעצתו. למחרת הוצאתי אותה החוצה ונסעתי לעבודה. הבטחתי לחזור בעוד כמה שעות, כשתפתח המרפאה. אך כשחזרתי, היא שכבה ולא הגיבה. לא הייתי בטוח אם היא עוד נושמת או לא. הווטרינר אמר לי לשים אותה מיד על השולחן שלו. בסטטוסקופ לא נשמע כלום והיא הוכרזה מתה כמעט מיד.

זה היה נסיון האימוץ הקצר שלי. אפילו קצר מדי...

מאד הצטערתי שלא הצלחתי להביא אותה בזמן למרפאה, למרות שהם אמרו לי שם שכנראה לא היה לה סיכוי בכל מקרה. אני עדיין שוקל בדעתי לקחת חתול אחר. יותר בריא.

כלב אני בטוח רוצה מתישהו.

קמתי הבוקר מוקדם והדלקתי את הרדיו.

הקריין הקריא קטע מהעיתון. ראיון עם אחד הבחורים שהיה בהימלאיה עם תמר אריאל. הוא מספר איך בדרך היא היתה מותשת. לא היה לה כח להמשיך ללכת. הוא ועוד אחד, שניסו לעזור לה התייאשו. הם הבינו שאם לא ימשיכו ללכת, הם יאבדו את הקבוצה ויתקעו בשלג גם הם. הם החליטו להשאיר אותה שוכבת בשלג והלכו הלאה.

אני משתדל לא לשפוט אנשים במצבים קשים כאלה. מי יודע איך אני הייתי נוהג אם הייתי שם, במצב דומה. אבל לא יכולתי להמשיך ולהקשיב לזה. זה עשה לי ממש רע.

החלפתי תחנה.

אז בסוף הבאתי אותה אלי הביתה. אפילו התפשטנו. והיא מצצה לי.

והיה כיף בסך הכל.

אבל למחרת בבוקר, כשהתעוררתי, זה לא היה הדבר הראשון שחשבתי עליו. זה לא נרשם כ"ניצחון".

הייתי צריך להזכיר לעצמי שקרה משהו טוב.

ככה זה כשאני רוצה בעצם מישהי אחרת...