כשאתה נוגע והידיים שלך עליי; הנשימה נעתקת החמימות עוטפת,

כמו שהייתי כותבת עבודות ללימודים וכמו שאני כותבת היום דברים בעבודה, אני תמיד מתחילה מהכותרת

אז התחלתי בלכתוב "הכל לטובה?" לא עברו 5 שניות ומחקתי את הסימן שאלה

עברו לא מעט שנים מאז שכתבתי בבלוג,

גם ישראבלוג נסגר, גם העבודה נתנה לי תירוץ,

אבל אין מה לעשות, כנראה שהכתיבה היא המזור לפצעים שלי

ניסיתי גם לחזור לנגן על גיטרה, אבל אני מחבבת יותר מידי את העובדה שגידלתי ציפורניים (אחרי שנים של כסיסה)

אולי אנסה להתחיל לנגן על אורגן, משהו שחשבתי עליו לאחרונה

יש לי לא מעט חברים וחברות, סביבה תומכת,

בכל פעם שאני מרגישה כואבת, עצובה, בודדה או כועסת - יש לי למי לפנות

כמובן שגם ברגעים שמחים

לא מעט פעמים קרו לי סיטואציות לא נעימות ותמיד מצאתי את עצמי עם גורם לפנות אליו

אבל בסוף, כמו המשפט שאני הכי מאמינה בו שיש

"אם אתה רוצה שמשהו יעשה טוב - עשה זאת בעצמך"

אני לא סומכת על עצות של אחרים, אני לא סומכת על כל אחד במה שאני משתפת\מספרת,

אין בן אדם אחד שמכיר את כל סודותיי, את כל כאבי, את כל ההיסטוריה והדברים שבונים אותי וזה כמובן בכוונה

בגלל זה אני מאמינה שהרגשתי צורך לכתוב שוב

שנת 2020 הייתה מלאה בשינויים,

ובכוונה אני משתמשת במילה שינויים -

אני לא כותבת שזאת הייתה שנה רעה, לא כותבת שזאת הייתה שנה מגעילה,

זאת הייתה שנה שהייתה מלאה בלא מעט כאבים, אכן,

אבל כבן אדם אופטימי במהותו וכמי שנושאת על היד שלה צמיד שכתוב בו "הכל לטובה" אני באמת מאמינה בזה

כמה השתנו לי החיים?

קורונה, גרמה לריחוק פיזי מלא מעט אנשים, ואפילו בסביבה הקרובה, חוסר יכולת לחבק לשלום אנשים שאני רואה ברמה יום יומים

בפברואר התחלתי בתהליך של ניתוק קשר עם אדם שניהלתי איתו במשך שנים מערכת יחסים וקשר קרוב,

אני שלמה מאוד עם ההחלטה והולכת איתה עד הסוף -

אחרי עשור שהאדם הזה היה מאוד דומיננטי בחיים שלי.

כרגע, לשמחתי, זה בן אדם שהוא לא בראש האנשים שקרובים עליי,

לא בן אדם שמעודכן בדברים שעוברים עלי וגם אני לא בשלו, 

מלבד העובדה שיש לו מערכת יחסים חדשה וחזקה, שעלייה אני אפילו לא יודעת את השם של הבן אדם השני שאיתו

הכי חשוב - שאני לגמרי בסדר עם זה

(חלק מההיתרונות שלהיות בן אדם של שחור\לבן,

הקלות היחסית שבה אתה מבין שכשיש תמרור אין כניסה - משמע אין כניסה)

אומנם נשארתי באותו תפקיד שהתחלתי אי שם בסוף 17', באותו משרד שאני מ-10'

אבל בספטמבר האחרון התחלף לי מנהל מדהים. מנהל שהיה מעצים, איש שיחה, איש צחוק, איש רצינות, המנהל הכי טוב שהיה לי

הוא הוחלף במנהלת קשוחה, בעלת סטנדרטים גבוהים, אבל עם לב בגודל היקום, אישה שהיא אמא בכל רמ"ח איברייה, אני, כאחת שלא תלך בחיים לטיפול פסיכולוגי - אני מוצאת את עצמי "מטופלת" אצלה לפחות פעם בשבועיים, מקיימות שיחות נפש, מדברות על דברים אישיים מאוד ולפעמים הכואבים ביותר ומוצאת את עצמי כמעט בכל סוף שיחה מנגבת דמעות

באוגוסט האחרון לא התקבלתי לתפקיד שכ"כ רציתי לקבל בעבודה.

תפקיד שחלמתי עליו, חשבתי עליו, תיכננתי את חיי סביבו - אבל האדם מתכנן תוכניות ו... הן לא תמיד קורות

האי קבלה לתפקיד הזה...

למרות שקיבלתי בדצמבר אות הצטיינות,

למרות שאני מקבלת מחמאות לא מעט על התפקוד שלי,

למרות שאני הפנייה הראשונה של אנשים לעזרה,

למרות שאני עוגן חברתי ועוגן מקצועי,

האי קבלה לתפקיד הזה - הוא אות הקלון של הנפש שלי

האי קבלה לתפקיד הזה - הוא השברון לב הכי גדול שהיה לי בחיים

והיו לי שברונות לב. לא מעט.

 לא התקבלתי לתפקיד באוגוסט ומאז אני והמנהלת שלי מנסות למצוא לי תפקיד אחר

תפקיד שיעניין אותי, יתאגר אותי, תפקיד שאני אצמח בו ואתפתח

באוגוסט אמרו לי שלא התקבלתי ועד היום, אפריל, חצי שנה אחרי

אני עדיין נושאת לי על הלב את הכישלון הזה

אני הכי בן אדם של ציטוטים, משפטים,

הם חרוטים לי על הלב והנשמה, כל החודשים האלה אנשים אומרים לי

"הזמן יעשה את שלו"

"תמשיכי הלאה"

"הכל לטובה"

"זה לא היה אמור לקרות"

"את לא יכולה להמשיך להתאכזב מעצמך ככה"

זה נכון, הכל נכון, ובאיזה שהוא מקום זה גם קורה בפועל

לא כואב לי היום כמו שכאב לי לפני חצי שנה ואני תמיד עם הפנים קדימה,

אבל האי קבלה לתפקיד זה פצע פתוח מצלקת מאוד כואבת משמעותית ודומיננטית

הכל לטובה

מחכה לראות מה העתיד צופן לי 

נופ