אתמול בעודי מתהלכת ברחוב אבן גבירול אשר בתל אביב, פנה אליי הומלס חביב.
זה לא סיפור מעניין במיוחד, נכון. אבל אתם יודעים איך הוא פנה אליי? לא? טוב, אז אני אספר לכם.
"היי, בלונדה!"
למי שפספס, אחזור:"היי, בלונדה!"
בלונדה.
הסתובבתי, חיפשתי. אתם יודעים.. בלונדה. שווה להעיף מבט.
אבל לא. הוא התכוון אליי.
לא הייתם מיחסים לסיפור הזה חשיבות, אני יודעת. בכל זאת, האיש שיכור ומבולבל מחצאיתי המתנפנפת. אבל!
בשבוע שעבר, בעודי מקפצת עם חבורת ילדים צעירים בקייטנת הספארי, שוחחנו על צבעים. הקייטנה הייתה מחולקת לצבעים, והיום שלמחרת היה אמור להיות יום חום. בן, שהוא אחד מהילדים המקסימים ביותר בכל העולם אמר שאין ברשותו בגדים חומים. אמרתי לו שזה בסדר, כי השיער שלו חום. ואז הוא אמר:"וגם של עילית!". נכון, גם של עילית. ואז הוסיף:"אבל את בלונדינית."
שמתם לב למוטיב החוזר?
בלונדינית.
אז אני יודעת מה אתם חושבים לעצמכם- שיכור אחד וילד בן שש. אבל היי, זו התחלה!
בעניין אחר.
אתמול נסעתי לבקר את חברתי הטובה יעל.
התכנון היה להתחיל מהבית שלה ולהסתובב בחוצות העיר. העניין הוא שאני מכירה את יעל, וידעתי שלא נצא מביתה לעולם.
כשפסעתי ברחוב הראשי [ע"ע אבן גבירול] אשר נמצא בסמוך לרחוב בו גרה יעל עצמה- נזכרתי שהסיגריות נגמרו לי עוד בליל שישי. יעל תמיד עושה לי חשק לעשן, ואין סיכוי שנרד לקנות, הבית שלה הוא כמו חור שחור, רק גדול ומרווח יותר.
עברתי איזה שלוש חנויות ששאלו לגבי הפרט השולי הזה של תעודה מזהה, עד שהגעתי לקיוסק האחרון, עייפה, קפואה ומתה לסיגריה.
"שלום, אפשר בבקשה מרלבורו אדום?" אמרתי בשפתיים מהודקות. (כדי שלא יראה את הגשר.)
הבחור הסתובב למדף הסיגריות, ליבי פרפר- ואז כאילו יד אלוהים נשלחה אליו ועצרה אותו:
"יש לך 18?"
"כן."
"אפשר..?"
"תקשיב, כל הרחוב פה מבקשים ממני, אין עליי תעודה מזהה ואני מתה לסיגריה."
"בטוח שיש לך 18...? זה המון כסף קנס."
"באמאש'לי."
"יש לי ספק קל.."
"אתה קורא לי נמוכה?"
בעודי שואפת בהנאה את הכימיקלים אל ראותיי חשבתי לעצמי שתמיד ידעתי שיום אחד עוד ישתלם לי להיות פולניה.(:
חג שמח חבר'ה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
