וואי...אני מרגיש צורך ממש חזק לפרוק את זה
זה פשוט ממש מעיק עליי
אני לא יודע אם ככה זה בכל המשפחות אבל אצלי זה ככה וזה ממש מציק לי
בן דוד שלי ניפתר לפני שנתיים מתאונה..אני לא אדבר בכלל על הטימטום המובן שרץ שם באותו יום.
היום הייתה הזכרה...עכשיו כאילו רק שתבינו..אפחד לא מדבר עליו אפחד לא מתייחס לעובדה שהוא חסר וכל אחד חיי את החיים שלו
למרות שלכל המשפחה לכל אחד ואחד יש תמונה שלו בסלון אבל לא באמת מייחסים לה חשיבות.
בכל מקרה עד להיום להזכרה לאפחד זה לא שינה הרבה....
ואז פתאום היום בהזכרה פתאום כולם ניזכרו שצריך להיות עצובים וניהיו עצובים ובכו
וכאילו בקבר כולם בכו והיו בדיכאון ועצובים וכאלה
ואז אחרי זה
5 דקות אחרי שסיימו לקרוא את מה שקוראים כזה
כולנו הלכנו כזה לכניסה יש שם שולחנות כאלה כדי לאכול ולישתות אני לא'דע מה המנהגים
אבל כאילו..ברגע שהם הגיו לשם כולם התחילו לחייך ולצחוק ואז גם לאכול ולישתות כמו כלום...
בסדר כי העבירו חוויות על זה שמת וכאלה
אבל מיד אחרי שסיימו לאכול ולישתות אז כולם הולכים לבית של מישהו אחד ואז כולם שמחים וצוחקים ונהנהים ומדברים על כל דבר רק לא על דברים שקשורים לזה שמת..זה נורא עלוב
לחשוב שלפני כלום זמן הם בכו כמו משוגעים
ועכשיו..הם מאושרים...
וכאילו אני אישית
שהיינו בבית הקברות לא יכולתי אפילו לחייך
עצם העובדה שהייתי בבית קברות אני לא אצלחתי לשמוח לחייך עם כולם
ולא ראיתי בכלל את עצמי מצליח לאכול משו
חוץ מזה שעברו בי כל הזמן גלים כאלה של קור
של ממש קיפאון
וכאלה שלא מרגישים שקר
שמרגישים שיש משו רע באוויר
שיש קור (רוע כזה) באוויר
מעבר לקור של רוח וחורף
זה ממש לא עשה לי טוב
היה גם קטע אחד שבאמת ממש ריגש אותי
כתוב לבן דוד שלי על הקבר
"אתה לא כמו כולם
עינך הן בפני העצב
השמש שקעה
אבל אתה דולק מאיר לי"
(לאבא שלו קוראים מאיר)
וציטוט משיר : אבדון - אביב גפן
"על קברו של בנך שתלת פרחים בנך עכשיו נראה כמו גינה ואת תופסת שבית הקברות זה הדבר הכי פורח במדינה אני קורא לך שתחבק אותי בחשכה אני קורא לך אבדון "
בבלוג זה
בכל הבלוגים
